היה זה בפסטיבל שירי הילדים של 1983. בין הנבחנים היה ילד צנום וחובש כיפה, חניך בני עקיבא בבת-ים. רצה הגורל והפסנתרן המלווה התבלבל - והרס לילד את החלום. הוא לא ויתר, ניסה להתפלח דרך מבחנו של אחיו - וסולק. כעבור 15 שנה, הוא נקם את נקמתו המתוקה, כשבגיל 27 התמנה כבמאי הפסטיגל, יורשו הנוצץ של אותו פסטיבל.

כך, חדור רצון להוכיח שהוא יכול מאז הספתח האומלל, החל משה קפטן, הבמאי המצליח ביותר כעת בישראל - שחגג אתמול את יום הולדתו ה-50 - בתחושת ניצחון את המרוץ המסחרר שלו אל הצמרת. לכבוד יובלו הפרטי, מסע בין תחנות הקריירה שלו.

מקהלת הרבנות הצבאית: עם הכיפה שעל קודקודו נכשל קפטן גם בבחינות ללהקות הצבאיות. נתן דטנר, שהיה בין הבוחנים, נהיה כעבור שנים הכוכב הגדול שלו וחברו הטוב. הדחייה מהלהקות הביאה את ללכת על בטוח למקהלת הרבנות, שם למד רבות על מוזיקה ממנהלה המוזיקלי, מונה רוזנבלום.

"הקוסם": במקהלה השתכנע קפטן סופית שזמר גדול לא יצא ממנו והחליט לעבור אל מאחורי הקלעים. בגילו הצעיר שיתף אותו המפיק המנוח יהודה טלית בהפקת ההופעות בארץ של אומנים זרים דוגמת סטינג ו"דוראן דוראן", גם במחזמר "הקוסם", בכיכוב מיכל ינאי, שם הבין שפניו אל הבימוי ולא אל ההפקה.

גרי בילו: בין הצופים ב"הקוסם" היה מנהל בית צבי, שהזמין אותו לביים אצלו. לקפטן לא עזרה הטענה שאין לו מושג בנידון. למוד כשלונות מהעבר, נכשל בבימוי המחזמר הראשון שלו שם. ברם, בילו התעקש עליו ואמר לו שאם לא יפנים שהכישלון הוא חלק מהתהליך, לעולם לא יצליח באמת."או שתתמודד, או שתוותר", הבהיר לו. קפטן בחר להתמודד והמחזמר "יוסף וכתונת הפסים", שביים בתיאטרון הספרייה, העלה אותו על הסוס.

"היפה והחיה": כשהתיאטרון הרפרטוארי לא מיהר לפתוח בפניו את השערים בטענה של היעדר תעודות, טס עם חברו, המפיק יריב יפת, לארה"ב לרכוש את הזכויות להפקה של מחזות-זמר בארץ ובראשם "היפה והחיה" - וחגג עוד ניצחון. במקביל סיים בהצטיינות לימודים לתואר שני בתיאטרון באוניברסיטת תל-אביב וניהל אמנותית את תיאטרון "המדיטק" לילדים ולנוער.

במאי על הגג: הקפטן הפך לגנרל ונכנס למועדון של הגדולים עם  בימוי "כנר על הגג" בקאמרי, מה שהביא לו את פרס הבמאי היוקרתי ע"ש יוסף מילוא. בעוד מועמדים לתפקיד הכנר היססו ונרתעו, דטנר הבוחן הכביכול מכשיל מפעם, הימר ולקח עם קפטן בענק את כל הקופה בהפקה מודרנית ורעננה. קפטן הגדיר את ה"כנר" כהפקה שהוציאה אותו לאור בתיאטרון הציבורי, שאליו כה שאף ובעקבותיה ביים בקאמרי את "סאלח שבתי" בכיכוב איציק כהן ו"ינטל" בכיכוב אולה שור-סלקטר.

מנהל סובב עולם: התשוקה לניהול הביאה את קפטן ב-2011 לתפקיד המנהל האמנותי של פסטיבל ישראל כמקדמה לניהול בתיאטרון ציבורי, כשעל הדרך המשיך בלמידה שלו בצפייה במופעי תרבות ברחבי תבל. הפסטיבל בתקופתו היה צעיר, בועט, לא מעונב, אך לא נדחק לשוליים, כפי שקרה בעקבותיו.

גברתו הנאווה: במקביל לפסטיבל, קפטן שם רגל בהבימה בבימוי שורה של הצגות לא מוזיקליות, שבעקבותיהן רשם לעצמו עוד שיא כשבבימוי "גברתי הנאווה", בכיכוב דטנר (שוב...) והתגלית המרנינה של ההפקה, שני כהן, שהביאה לתפקיד קסם ושובבות - ניער את הנפטלין מהמחזמר הקלאסי.

אדוני המנהל: בדרך להגשמת חלום עם מינויו כמנהל האמנותי של הבימה לאחר סיום תפקידו של אילן רונן, לאחר ששימש כבמאי-בית לצד חנן שניר, גילה תעוזה בבחירת שירי מימון, הכוכבת הנולדת מהעשור הקודם, כאוויטה. מי שחיכה לו (ולה) בפינה, אכל את הכובע וכך גם עם בחירתו הנועזת לתפקיד-חייו של אמיר דדון, הלא בדיוק זמר קלאסי, כז'אן ולז'אן ב"עלובי החיים".

סימני הדרך שלו: בד בבד עם ההפקות ה"מגוירות", נגע קפטן בתמצית הישראליות בהפקות של "סימני דרך" על-פי סיפורה האישי ושיריה של נעמי שמר ו"מיקה שלי" על בסיס שיריו של יאיר רוזנבלום, בגרסה משופצת של הפקה שראה בבית צבי. יחד עם זאת לא התעלם מהקשיים התקציביים של תיאטרונו, כשנרתם לבימוי "מאמא מיה!",הצגה בידורית במהותה משירי להקת "אבבא". 

בעקבות השואה: ככל שקפטן יודע לאן הוא רץ, הוא איננו שוכח מניין הוא בא. לפני שנים צפה בווסט-אנד בהצגת "מצדה 1942" על תיאטרון יהודי בגטו, שלא צלחה. הוא ניאות להביאה להבימה בתנאי שיתאפשר לו להעלותה בדרכו. חודש ישב בארה"ב עם יוזם ההצגה והמלחין שלה, שוקי לוי ועם המחזאי שלה, דייויד גולדסמית, על גרסה חדשה, המותאמת לקהל ישראלי ולא נופתע אם יביים אותה גם בארה"ב.

לא רק במאי של מחזות-זמר: הילד הדתי מבת-ים, שרצה לשיר בפסטיבל הילדים ומאז ביים מחזות-זמר יותר מכל במאי ישראלי אחר, מתנגד לזיהויו מוחלט עם סוגה זו ומצביע על עשרות הצגות דרמטיות שביים. אם תקראו לו במאי של גם וגם וגם, ימחא לכם כפיים...

ועל הבימוי באירוויזיון ושל "זמר במסכה", אולי בפעם אחרת.