בתיאטרון, בקולנוע וגם בטלוויזיה ידעו שאם יש צורך בשחקן שיגלם דמות של היפוכונדר, אלון דהן כשחקן אופי מחונן, רב פנים וגוונים, עשוי להיות ליהוק מושלם. מעתה האופציה הזאת כבר לא קיימת יותר. הכאבים שתקפו אותו לפני מספר חודשים לא היו בגדר משחק של היפוכונדר, אלא אות מבשר רעות לקראת סוף דרכו בדמי ימיו של אחד מהשחקנים הטובים במדינה. דהן, שחקן-ציר בנבחרת שחקני הקאמרי, הלך הלילה לעולמו ממחלת הסרטן והוא בן 49 בלבד.

"אני המום מלכתו בטרם עת של אלון דהן", כך כתב מנכ"ל הקאמרי, רן גואטה, בהודעת-אבל מטעם התיאטרון. "אלון שיחק מהלב ומהנשמה בכל תפקיד שלקח על עצמו. נוכחותו האישית והבימתית הייתה עוצמתית ושובת לב. לבנו עם משפחתו, שעטפה אותו בחום ובאהבה לאורך התקופה המייסרת שעבר".

בשעת כתיבת כתבה זו טרם נקבע מועד הלוויה של דהן, כשלפניה יוצב ארונו על במת הקאמרי, שם גילם את מיטב תפקידיו.

בראשית אפריל, זמן קצר לפני שנעלם באחת מנוף הקאמרי, ראיינתי את דהן בראיון האחרון בחייו. "אני 25 שנה שחקן ומעולם לא היה לי תפקיד כמו זה שיש לי עכשיו בהצגה החדשה 'גאון בכלוב'. קשה לי להאמין שלמישהו הזדמן לשחק את הבן שלו איך שיהיה קרוב לוודאי כעבור 30 שנה", אמר נרגשות.

דהן לא הגיע באקראי לתפקיד יונתן, גיבור ההצגה. יונתן אוטיסט כמו אורי, בנו בן ה-11 של דהן. השחקנית עירית קפלן, עמיתתו בקאמרי וחברתה הקרובה של רעייתו, מיכל, למדה בביקוריה אצלם על האוטיזם, דבר שמצא את ביטויו כשכתבה את המחזה עם השחקן יואב ברלב.

"בשבילי זאת שליחות לחשוף בפני הקהל את האוטיזם על מה שכרוך בכך", הצהיר. "יש בורות לגבי הנושא וגם אני לקיתי בבורות כלפיו עד שנכנס אל ביתי, כשאורי אובחן בגיל שנתיים ועשרה חודשים כאוטיסט, מה שגרם לי סוג של אבל על הילד שיכול היה להיות לי".

דהן לא התכנס בתוך עצמו עם ה"אבל" שנכפה עליו. "מהר מאוד מצאתי את עצמי במצב של מלחמה מול המערכות השונות", סיפר השחקן, שנרתם לפעילות ציבורית. "ככה זה כשדברים נופלים בין הכיסאות ובכל שנייה מתחלף שר רווחה. הם מומחים בלהעביר אחריות מאחד לשני ומזה יוצאת חתיכת ייאוש. השאלה היא היכן הממשלה. בלי ספק יכלו לעשות הרבה לטובת העניין".

הוא, בת-ימי במקור, היה כעדותו ארטיסט מגיל אפס, או מאז שעשה בגיל שלוש חיקוי של קוני למל וכפי שציטט את הפסיכולוגית שלו "כך נעשיתי מכור למחיאות-כפיים". דהן הצחיק את הלקוחות שבאו למגדנייה של אביו. כשהאב ניסה לתפוס קצת אמריקה ולקח זמנית את משפחתו לניו-יורק, לדברי דהן, "היכולת להצחיק עזרה לי שם, כשתחילה מצאתי את עצמי בבית-ספר חרדי עם תלמידים מעוטרים בפאות ובציציות ולאחר מכן, כשהתגלגלתי לבית-ספר, ש-90 אחוז מתלמידיו היו אפרו-אפריקנים".

כשמשפחת דהן שבה ארצה מבלי להגשים את החלום האמריקאי, יכולתו הקומית התפרצה בערב כישרונות צעירים שהנחה לפי בקשתו וממנו הוקפץ להופעה בסרט-טלוויזיה. במקביל עבד דהן הנער בליצנות וכפי שהודה, בתור מאכער בדם סידר עבודה בתחום לבני-נוער אחרים.

בתום שירותו הצבאי סיים בהצטיינות את לימודיו בבית צבי ועד מהרה נקלט בקאמרי, שהיה לביתו התיאטרלי. אחד מתפקידיו שם, אפשטיין בהצגת "גורודיש", מאת הלל מיטלפונקט, הביא לו ב-2015 את פרס התיאטרון כשחקן משנה. "אפשטיין הוא במידה מסוימת מה שאני במציאות", התוודה. "הטיפוס, יד-ימינו של גורודיש, ראה דברים מעבר, כפי שאני רואה דברים, שאנשים נורמטיביים לא מבחינים בהם - וכך נקלע לטריקים ולקומבינות".

באותה שנה היה דהן מועמד גם לפרס השחקן הראשי על הופעתו המרגשת בתפקיד אברם, בהצגת "הכיתה שלנו", שהייתה מעוגנת בתקופת השואה. כלומר, שני תפקידים אשכנזיים מובהקים בעונה אחת. "כנראה, שעם כל המרוקאיות שלי שבי טבוע אצלי גם משהו שונה עד שיש הפונים אלי בטעות ברוסית", העיר השחקן בעל השורשים המרוקאיים והטורקיים. "כשאני מנסה לתקן, לא מאמינים לי. זה מזל גדול לשחקן, כשיש לו מנעד רחב, מה שגורם לי לא להיות מקופח משום צד".

מבין שלל הופעותיו על המסך זכורה במיוחד הופעתו ב"סיפור גדול", סרטם של שרון מימון וארז תדמור. כשהערתי לו, שחבריו שם, דביר בנדק ואיציק כהן, התכווצו מאז הופעתם עמו בסרט, הגיב: "בתקופת ההסרטה של הסרט הם היו גדולים וכבדים ממני. ההתכווצות שהם עברו היא שלהם, בעוד שאני הרגשתי תמיד שלם עם הגוף שלי ואין לי מה להתכווץ".

דומה שכשחקן לא היה לדהן על מה להתלונן. "אמנם בתפקידים שלי אני בר מזל כשאני מגיע לביטוי די מכובד אולי יותר מכפי שחלמתי כשהגעתי למקצוע", הוא סח. "אבל אני עדיין לא מרגיש כמי שמנצל את מלוא הפוטנציאל שלו, אולי מפני שאני אף פעם לא מרגיש מסופק ויש לי רעב בלתי נגמר לעוד ועוד תפקידים".

על רקע הרעב הזה היה לדהן מוזר להיות מושבת בתקופת הקורונה. "הריק שהשתלט עלינו היה משהו טראומטי, איום ונורא", הוא לא ניסה ליפות את המציאות. "עם כל הדיכאון, לפחות יכולנו להתנחם בכך, שאם גם בברודוויי ובווסט אנד לא שיחקו, אז מי אנחנו?"

כשנשאל אם זכר איך לשחק כשהתייצב להצגה הראשונה של "גאון בכלוב", השיב: "לשאול אותי אם אני זוכר איך לשחק, זה כמו לשאול אותי אם אני זוכר איך לנשום. נראה לי שבהצגה הראשונה לאחר ההפסקה הגדולה עברתי מעין ...חוויה חוץ-גופית, משהו כמו חלום. אמנם מצב הבריאות שלי לא משהו, אבל כשעליתי על הבמה, לא הרגשתי כמי שמהלך עליה, אלא כמי שמרחף באוויר..."

עתה מסתבר, שהרמז שלו לגבי מצבו לא היה בעלמא. עד מהרה נעלם. לכאורה, היה זה בעקבות פסק זמן בהסכמה מהתיאטרון לאחר שצפה ועלתה ב"הארץ" האשמתו בהטרדות מיניות. ברם, אז כבר היה שקוע בצרה הרבה יותר גדולה בבית החולים, שממנה לא התאושש.

יהא זכרו ברוך.