"אני צריכה לצבוט את עצמי בכל פעם מחדש כשאני חושבת על החיים שלי", אומרת השחקנית, הדוגמנית ומעצבת הפנים רונית יודקביץ'. “אני חושבת, וואו, איך שורדים את זה? כאישה שעוסקת בענייני חיצוניות, יופי ואסתטיקה, לא פשוט לראות איך השנים גרמו לי לעוד ועוד צלקות אמיתיות, לא רק צלקות נפשיות: הצלקות משלושה ניתוחים קיסריים, מהניתוח שעברתי אחרי ששברתי את מפרק הירך והכתמים הלבנים שהותירה בי מחלת הוויטיליגו".
"עם כל זה אני יוצאת לחיים, כשדווקא הלא אסתטי הוא הדבר הכי חשוב בחיי. הנה אני, הדוגמנית הכי קלאסית, זו שאי אפשר לגעת בה, בובת פורצלן, כמו שקראו לי - דווקא אני פצועה וסדוקה וממש לא מושלמת, אבל אני מרגישה היום שלמה", אמרה.
תפיסת חיים זו לא תמיד אפיינה את יודקביץ'. היו אלו מהמורות החיים שהובילו אותה לתהליך של מבט פנימה, חקירה עצמית ומציאת האמונה והכוחות בעצמה. “פעם חשבתי שאני מושלמת והכל היה מאוד קל עד שהחיים טפחו טוב מאוד על פניי וחלק מזה הן אותן צלקות, נפשיות ופיזיות", היא אומרת.
יודקביץ' (57) נולדה וגדלה בפתח תקווה לאב חשמלאי ואם מזכירה, בת אחת משלושה ילדים: “גדלתי בבית של יוצאי שואה הישרדותיים, ואני לא אומרת את זה בגנותם, אלא כי הם היו צריכים לשרוד, עבדו קשה ולא ידעו איך לכוון אותנו. כשרציתי לרקוד בלט אז לקחתי את אמא שלי לסטודיו של מרים קאופמן בפתח תקווה ואמרתי לה: ‘אמא, פה אני רוצה ללמוד בלט'. ככה זה היה. לא כיוונו אותנו אלא כיוונו את עצמנו, ומבחינתי הדוגמנות הייתה הצלה, קרש קפיצה להרוויח כסף טוב".
אל הדוגמנות הגיעה במקרה, קצת לפני שמלאו לה 14: “עבדתי בקיוסק של הבריכה באוניברסיטת תל אביב, כשכתבת ‘לאשה' דליה בן ארי הגיעה יחד עם צלם לצלם כתבה שקשורה למכביה. דליה ביקשה מהצלם שיצלם אותי, והם שילבו את הצילומים במגזין. בהמשך הגיע אליי הצלם שמואל יערי וצילם את השער הראשון שלי ל'לאשה'. מאז השתנו החיים שלי. הייתי נוסעת בכל יום בקו 66 לדיזנגוף בתל אביב לצילומים, ודגמנתי תוך כדי בגרות וצבא".
איך נראו חייך כדוגמנית בתחילת הדרך?
“ידעתי לשמור על עצמי. לא במודע, אלא בגלל שהיה לי חוסר ביטחון והייתי מאוד ביישנית, זה הצטייר כסנובית ואף אחד לא התקרב אליי. נתפסתי כמישהי מרוחקת. זה הציל אותי מעולם לא פשוט. באתי, עשיתי את עבודתי והלכתי הביתה. כמו חיילת. הייתי בתחושה של 'באתי לעבוד'. אל תשחקו איתי, אל תדברו איתי אם אתם לא חייבים. כמה שפחות מילים יותר טוב. הייתי מאוד מקצועית, עם רגליים על הקרקע. זה משהו שמלווה אותי עד היום, החיילות הזו".
הייתה לך ילדות נורמלית? בכל זאת, נערה דוגמנית מפורסמת.
“היו לי חברות, חברים, הייתי בצופים, למדתי בבית הספר, עשיתי בגרות. הדוגמנות לא אפיינה אותי, אלא הייתה עוד נדבך בחיים שלי. ילדות בגילי עשו בייביסיטר או מלצרו ואני דגמנתי. הדוגמנות הייתה ממני והלאה. תמיד אמרו לי שאני ילדה יפה, אבל חוסר הביטחון והביישנות בכלל לא נתנו לי פתח לחשוב על זה שאהיה דוגמנית. לא עניין אותי בכלל להיות או לא להיות מלכת יופי. זה מה ששמר עליי. הרצון התמידי ללמוד ולהתפתח. תמיד, עד היום, אני לא שמה את עצמי הראשונה בתור, אלא קצת אחרי. תמיד אני חושבת שיש מה ללמוד ולאן לשאוף".
בשנת 1984 נבחרה יודקביץ' ל"הפנים של ה־80" והפכה לאחת הדוגמניות העסוקות והמצליחות במדינה. היא ייצגה את ישראל בתחרויות ברחבי העולם, קיבלה עבודות בארצות הברית וביפן ותחזקה קריירה זוהרת ונוצצת.
שאלה של תזמון
בגיל 19 פגשה את אהוב נעוריה, יואב רן, שלו נישאה כעבור שלוש שנים: “החלום שלי כילדה, כנערה וכאישה היה לגדל ילדים ולטפח בית, דברים מאוד בסיסיים. אבל למרות הניסיונות שלי להיכנס להריון, טיפולי פוריות ארוכים, לא הצלחתי להביא ילדים. על רקע זה, אחרי 12 שנה ביחד, התגרשנו ופתאום מצאתי את עצמי לבד".
זמן קצר אחרי גירושיה הכירה את מאמן הטניס הברזילאי פרננדו בנדרס, שאימן בישראל. הם יצאו זמן קצר עד שגילתה שהיא בהריון: “לא אהבתי אותו, אבל כשנכנסתי להריון אחרי כל כך הרבה שנים שלא הצלחתי, ולמרות שהרגשתי שזה לא זה, החלטנו לנסות לבנות זוגיות. ילדתי לפרננדו את שי בכורי ואחרי כן את רוי, ואז החלטנו לנסוע לברזיל. עזבתי את ישראל כשאני בשיא הקריירה. כעבור שלוש שנים הרגשתי שזה לא זה וחזרתי לישראל בגיל 35 עם שני ילדים קטנים ו־2,000 דולר. גרתי בדירת חדר וחצי אצל אמא שלי בפתח תקווה והייתי צריכה להתחיל להרוויח כסף ולהתחיל את החיים שוב בגיל שהיה אמור להיות פסגת היצירה והפרנסה שלי".
שם, בדירת אמה, החלה לצייר באינטנסיביות: “בגיל 25 עשיתי תואר באומנות כי חשבתי על היום שאחרי. לצייר תמיד אהבתי, ועוד בברזיל התחלתי לפתח זאת. זה מה שהציל אותי בתקופה הקשה אצל אמי - ציירתי ומכרתי תמונות ובכסף הזה קניתי אוטו, שכרתי דירה ועברתי אליה עם ילדיי. לא ריחמתי על עצמי, לא היה משהו שעיכב אותי, ידעתי שיש משבר שצריך לעבור אותו וממשיכים הלאה".
בשנת 2003, בצורה מקרית לחלוטין, גילתה תשוקה נוספת - משחק. אז היא לוהקה לתפקיד הראשון בחייה בסרט של דובר קוסאשווילי “מתנה משמיים". “אני מאמינה באנרגיות ושדברים לא קורים סתם", היא אומרת. “זה קרה זמן קצר אחרי שחזרתי מברזיל, הוזמנתי לאודישן לשמפו וכשהגעתי לכתובת ששלחו לי, נכנסתי לחדר והבמאי עמד שם עם עוד צלמת. הוא ביקש ממני לספר על החיים שלי. בהתחלה לא הבנתי מה הוא רוצה ממני, כי מה קשור סיפור חיי לפרסומת לשמפו, אבל זרמתי וסיפרתי לו על חיי ועל הקשיים. הוא התלהב, ולי זה היה מאוד מוזר כי הוא אפילו לא בדק לי את השיער".
היא השיכה: "יצאתי מהאודישן בלי להבין מה היה שם. בחוץ ראיתי את מוני מושונוב ומישהי ביקשה ממני לקחת תסריט. התברר ששלחו אותי בטעות למקום הלא נכון. אני חושבת שאם הייתי יודעת שזה אודישן לסרט קולנוע של דובר קוסאשווילי, שעשה את ‘חתונה מאוחרת', לא הייתי הולכת לאודישן כי הייתי מתרגשת. אבל בגלל שלא ידעתי לאן הגעתי, הייתי הכי טבעית והכי אני, ולא עניין אותי כלום. כך קיבלתי את התפקיד. הכל טיימינג בחיים".
על תפקיד זה הייתה מועמדת לפרס אופיר לשחקנית הראשית ומכאן החלה קריירת המשחק המצליחה שלה, שכללה השתתפות בתפקידים בולטים בסרטים “לאהוב את אנה", “נתיב המזלות", “טור אחד לחלום", “מקום בגן עדן", ותפקיד שבעיניה היה המאתגר ביותר ועליו הייתה שוב מועמדת לפרס אופיר - מירי האלמנה המעורערת בנפשה ב"אדמה משוגעת", סרטו זוכה פרס אופיר של היוצר והבמאי דרור שאול, שאף נבחר לייצג את ישראל בתחרות פרסי האוסקר ובפרס גלובוס הזהב.
“זה סרט שהתכוננתי אליו המון. עבדנו עליו חצי שנה", היא מספרת. “כשהיינו צריכים להתחיל את הצילומים, שהיו בהפקה ישראלית־גרמנית וגם צוות מצרפת הגיע, צלצלתי לבמאי דרור שאול ואמרתי לו שאני לא מגיעה כי משהו לא בסדר איתי. בלילה לפני הצילומים הלכתי לבית החולים בגלל שהיה לי דופק מהיר. דרור הרגיע אותי. הייתי בהתקף חרדה רציני. אלו היו צילומים שערערו את נפשי, סצינות מאתגרות. קיבלתי על התפקיד בסרט הזה המון שבחים. כולם דיברו על איך מרונית יודקביץ' הדוגמנית הזוהרת הפכתי להיות מירי הפגועה נפשית שבסוף מתאבדת, ועל כך שהחיצוניות לא משנה לי כי הדמות אפורה ושחוקה. זו עוד הוכחה לכך שכל החיים אני מנסה את עצמי עד הקצוות ובודקת את היכולות שלי. אלו היו חוויות חיים. אני משאירה משהו אחריי".
יש תפקידים שלא תרצי לקחת?
“אני יכולה להגיד שמכל התחומים שאני נוגעת בהם, המשחק מאוד מגרה אותי, והייתי רוצה לעשות בתחום הזה הכל. בגלל זה אני הולכת לשיעורי משחק ולאודישנים. אני לא מוותרת וממשיכה תמיד לבדוק את הגבולות שלי. אז כל תפקיד שמתוסרט נכון ועם סיפור נכון ומעניין - אשמח לגלם אותו".
חרוסת ומרק עוף
בגיל 36, לאחר מערכת יחסים קצרה ומתוקשרת עם איש העסקים אלי פפושדו, הכירה יודקביץ' את איש העסקים יאיר ברזילי. “הכל היה מהמם ומקסים בינינו", היא אומרת. "בגיל 42 ילדתי את עדי, בן הזקונים שלי, בהריון נהדר וטבעי. מה שלא קרה כשהייתי צעירה עם טיפולי הפוריות שלא הצליחו - קרה בגיל מאוחר יחסית. היו לי שלושה בנים, משפחה ובית מהמם בשכונת תל ברוך בתל אביב. אבל אז שוב בא שבר גדול, תרתי משמע. יאיר ואני נפרדנו וגם שברתי את מפרק הירך. הייתי בת 50 כשזה קרה ולתקופה מסוימת נכה 100%. לא יכולתי לעבוד ולהתפרנס".
בדיוק כשהחליטה לוותר על אהבה, ולהשלים עם כישלון מערכות היחסים הקודמות שלה, הגיעה שוב תפנית בעלילה: “לפני שבע שנים מכרה שלי שיגעה אותי שהיא רוצה להכיר לי חבר טוב שלה. לא רציתי יותר זוגיות. אמרתי לעצמי שעדיף שאתבגר לבד. לא היה לי כוח לגברים כי באמת לא צלחתי מערכות זוגיות ארוכות שנים. כזו אני, מאמינה באהבה ובזוגיות ארוכה. אבל אותה מכרה לחצה והסכמתי לדבר עם החבר שלה. במשך שבוע, מדי יום הוא ניסה לדבר איתי אבל הייתי עסוקה עד מעל לראש בפרויקטים. ואז, יום לפני פסח הוא סימס לי - 'אולי תקפצי שנכיר?' עניתי לו שאני לא יכולה כי אני מארחת ובאמצע הכנות לחג. אפילו הוספתי שבגלל שאין לי זמן אקנה חרוסת במקום להכין. הוא כתב לי: ‘את לא מאמינה, אני עומד עכשיו עם קערת חרוסת שהכנתי לטיול במדבר עם חברים שלי. אולי מחר בבוקר, בדרך לטיול אקפוץ אלייך ואביא לך קערת חרוסת?' וכך היה".
"הוא הגיע בבוקר עם קערה לבנה, שעדיין שמורה אצלי, מלאה בחרוסת. כשהוא נכנס בדלת, הדבר הראשון שהוא אמר לי זה: ‘אני יכול להתחתן איתך? אני מת על מרק עוף'. הוא הריח את המרק שהתבשל על הכיריים. הוא ישב אצלי חצי שעה, ראה בית עם שלושה ילדים - והשאר היסטוריה".
אותו רומיאו, אלי ברק, הוא איש עסקים שהיה בעברו ראש החטיבה היהודית בשב"כ. השניים נישאו ב־2019 והוא מספק לה, לדבריה, את הבית שתמיד חלמה וייחלה לו: “אלי הוא אהבת חיי, האיש שאיתו אני רוצה להתבגר. הוא החבר הכי טוב שלי". הזוג מתגורר עם בנה בן ה־16 של יודקביץ', עדי, בשכונת צהלה בתל אביב, שני ילדיה הגדולים עזבו כבר את הבית.
כחלק מהכנות המאפיינת א ותה, יודקביץ' חשפה את מחלת האלופציה אראטה של בנה האמצעי, רוי, הגורמת לנשירת כל שיער הגוף. “רוי היה בן 14 כשזה התחיל אצלו עם קרחת קטנה בראש, עיגול קטן כזה", היא מספרת. “הלכנו לרופאה שמיד אמרה שזה אלופציה אראטה, ורוי היום בלי שערות בכל גופו".
איך התמודדתם עם הידיעה?
“כמו כל דבר בחיים האישיים והמקצועיים שלי, אני לוקחת כל דבר כמו שיעור. מה שהיה אתמול כבר היה, אני לא יודעת מה יהיה מחר ועם מה שקורה היום אני יכולה להתמודד. היה ברור לי שרוי ייצא מזה ומה שהיה חשוב לי זה מה המחלה תעשה לו לנשמה. הוא היה בהתקפי חרדה קשים, לא יצא מהבית במשך שלוש שנים, למד בבית והיה איתי כל הזמן. זה היה קשה מאוד. אף הורה לא רוצה שהילד שלו יהיה חולה או שיכאב לו. לא בכיתי, הייתי משוכנעת שיום אחד הוא יקום ויחזור להיות אותו רוי שאני מכירה". ואכן, כיום רוי במקום אחר לגמרי. "לפני כשנה הוא התחתן וכיום, בגיל 25 הוא חי את חייו", היא מספרת.
עוד לפני ההתמודדות עם מחלת בנה, התמודדה יודקביץ' עם הוויטיליגו שלה. “גיליתי את זה כשהייתי בת 43, היה לי כתם קטן בכף היד שהגיע עד הבוהן. בגלל שבמשפחתי יש מי שמאובחן עם ויטיליגו, ידעתי שזה זה", היא אומרת. “כל המחלות האלה זה נפש וגוף. אסור להתעצבן ולהיות עצובה ובלחץ, אבל נו באמת, אנחנו בני אדם. אז חייתי את חיי ולפעמים התעצבנתי, לפעמים בכיתי ונלחצתי והחיים המשיכו. ככל שהחיים אתגרו אותי, הוויטיליגו התפתח וזה דפק עוד חלק ממני. אבל אתה יודע מה? זה הסמל שלי".
"אני זה חוסר השלמות הזו יחד עם הצורך ליצור, לבעוט ולהמשיך להיות אני. אני מתלבשת, מתאפרת ולא מכסה את הכתמים, אלא הולכת איתם כמו שהם. אם חם לי, אני הולכת עם גופייה ורואים אותם. אני מנסה לראות את הדברים הטובים בכל דבר וחושבת שזה מה ששמר עליי בחיים האלה: לראות את האור בקצה המנהרה. זו לא קלישאה. משברים לא חסרים, אז כדאי לצמוח מהם ולהיות בהודיה".
תמיד הייתי אאוטסיידרית
בימים אלה משיקה יודקביץ' את הרצאתה החדשה “בדרכי", שבה היא מספרת את סיפור חייה האישי עם המון הומור: “אני יוצאת עם הקהל למסע אל התחנות בדרך שגיבשו אותי למה שאני. בגלל שאני מוכרת, אז הסיפור הופך מאישי לציבורי ואני מודעת לזה. אני נפתחת בצורה אמיתית וצוחקת, גם על עצמי ונותנת טיפים לחיים מהניסיון האישי שלי. אני לא פסיכולוגית ולא מתיימרת להיות, אבל אני בת 57 ובאמת שעברתי דרך מעניינת, מרתקת, מגבשת. יש לי עקרונות שמלווים אותי עד היום ולא ויתרתי. אני מדברת למשל על מה שקורה לילדה קטנה מפתח תקווה כשהיא מגיעה למקומות הגבוהים האלה בתעשייה הקשוחה של עולם האופנה, ומספרת על מערכות היחסים שלי, המשברים, ההצלחות, ההישגים, הנפילות והתובנות".
מה הדבר העיקרי שהשתנה בעולם הדוגמנות מאז שעשית צעדייך הראשונים בתחום?
“כיום כבר לא מספיק להיות דוגמנית. הדוגמנים צריכים להיות מולטי־טאנלטים. אני למשל מציירת, משחקת, עוסקת בעיצוב פנים והום סטיילינג ומדגמנת. אתה לא יכול להיות כיום רק דבר אחד, ואני אומרת את זה בהשלמה. העולם הפך להיות מאוד אינסטגרמי. אם אתה לא באינסטגרם, אתה לא קיים. במשך השנים הייתי עדה לכל השינויים, מהימים שהייתי מגיעה לסט עם תיק גדול ואיפור והייתי עושה הכל לבד ועד היום, כשיש ספר, מאפר וסטייליסט בכל הפקה".
אלו היו ימים של הטרדות מיניות על סטים של צילומים. חווית זאת על בשרך?
“לא, אותו חוסר ביטחון עצמי וביישנות גרמו לאנשים להתרחק ממני. היה לי מזל גדול שהייתי כזו. הייתי אאוטסיידרית. לא התמנגלתי, לא עישנתי ולא שתיתי. עד היום. יש משהו חזק בתוכי".
עד כמה קשה לדוגמניות להתבגר?
“כל אישה צריכה להיות עצמאית ולדאוג לעצמה. תמיד ידעתי שאני לא רוצה להיות תלויה באף אחד, לא בגבר ולא במשפחה שלי. אני רוצה להיות עצמאית, להיות מסוגלת לגדל את עצמי ואת ילדיי בכבוד. במישור החיצוני, תמיד אדאג להיראות טוב ומטופחת. אני לא עושה בוטוקס ולא ניתוחים. כרגע זה לא מעניין אותי. אני רוצה להיות רונית עד הסוף. אני לא מפחדת מהתבגרות, זה חלק מהחיים ודווקא עכשיו, כשאני נושקת ל־60, אני הכי שלמה עם עצמי".
בדרך כלל נשים לא חוזרות כל כך הרבה פעמים על הגיל שלהן.
“כל מה שעברתי גרם לי להיות מי שאני היום. אני רוצה לספר את הסיפור הזה ולהגיד שכל אחת במקצוע שלה וביכולות שלה יכולה לעשות שינוי".
מה חשבת על ההחלטה לבטל את טקס מלכת היופי המסורתי?
“אני יכולה להבין למה התחרות בוטלה. בוא לא נהיה דו־פרצופיים, זה שנים ארוכות מדברים על Me Too ועל מה שהתחרות עושה לדימוי הגוף. גם אני עשיתי את הדברים האלה, השתתפתי בתחרות יופי והלכתי על מסלול עם בגדי ים והרווחתי הרבה כסף. אבל אפשר לחיות בלי זה. יכול להיות שביטלו את התחרות מכיוון שהיו תופעות מטרידות מאחורי הקלעים שאני לא מודעת להן, ואולי יש בה משהו שלא נעים לדוגמניות מסוימות".
מה עוד את עושה בימים אלה?
“יש לי חמישה פרויקטים של עיצוב פנים לדירות ולבתים. אני כל כך נהנית ומרגישה שמחה גדולה ויצירה גדולה. כמו כן אני מציירת, הולכת לאודישנים, משמשת כפרזנטורית של מורז צמחי מרפא, אמא, בת זוג, מרצה, מקיימת שיתופי פעולה שונים, בונה ויוצרת דברים חדשים, גם בעולם האינסטגרמי. אני באמת סך כל חלקיי".
הרצאתה של רונית יודקביץ' תתקיים ב־5 בדצמבר, 20:30, בטוקהאוס, תל אביב