“החיבור בין אמנות לטיפול הוא יסוד מרכזי בעבודתנו כמטפלות באמנויות", מסבירה ד"ר אילנה לח, יו"ר יה"ת. “התערוכה הזו נולדה מתוך חוויות עמוקות ועוצמתיות של מטפלות באמנויות, שהיו שם עבור הנפגעים ב'סטודיו הבטוח'. דרך היצירה, הן מצליחות לא רק לאפשר מרחב ריפוי לאחרים, אלא גם להתמודד עם ההדים הרגשיים שהותירו המפגשים האינטנסיביים עם טראומות אישיות ולאומיות. היצירות בתערוכה חושפות את הרבדים העמוקים של המפגש הטיפולי: הכאב שנכנס לסטודיו, התקווה שהצמיחה הטיפולית יוצרת, והדיאלוג הייחודי שנוצר בין המטפלות למטופלים. במובנים רבים, זו אינה רק אמנות – זו עדות חיה להתמודדות רגשית עם מציאות מורכבת, שמאפשרת למטפלות לעבד את חוויותיהן במרחב יצירתי אישי".
“זו תערוכה שהמשתתפות בה (כולן נשים, מלבד גבר אחד ד.פ) הן מטפלות וגם אמניות", מסבירה אדוה דרורי, אמנית ותרפיסטית באמנות שאוצרת את התערוכה עם אורית קוליקובסקי, וגם מציגה בה את יצירתה. “במסגרת התערוכה, נחקור את תהליכי היצירה המתקיימים במרחב קהילתי פתוח לצד אלה של האמניות והמטפלות באמנות. תהליכי היצירה והחיבוטים הנפשיים של היוצרות־מטפלות מוצגים באופן גלוי שמזמין דיאלוג ברוח הגישה ההתייחסותית. כלומר, כל הצדדים בערב השיח שייווצר בתערוכה מגיעים כסובייקטים החולקים את אותו מרחב כאוב ומדמם, ומוכנים לחלוק את חוויותיהם דרך מרחב השפה שמציעה האמנות".
"כמטפלת, הנטייה הראשונית שלי הייתה לנסוע ישר לאזור המלחמה, לטפל ולעזור לכולם, וזה לא התאפשר לי כי אני עובדת במשרה מלאה פלוס בטיפול בקליניקה שלי, ולא יכולתי לעזוב את המטופלים. אני גם עובדת כמטפלת באמנויות בבית ספר בתל אביב, וכרכזת תרפית עבדתי שם סביב השעון כדי להחזיק שגרה בטוחה ושפויה לילדים. לבית הספר שלנו הגיעו גם ילדים שהיו בעוטף ב־7 באוקטובר, דבר שהביא אתגר נוסף. בשנה האחרונה התגייסתי למיזם שנקרא ‘סלון נע’, במסגרתו אמנים מגיעים בכל פעם למלון אחר של מפונים ומציגים את האמנות שלהם. הצגתי שם את היצירות שלי וגם יצרתי מעגלי סריגה".
על קירות הגלריה תלויים ניירות, במרחב מוצבים שולחנות שעליהם חומרי יצירה שונים, על הרצפה פרושים שטיחים ועליהם קוביות, ספרים ובובות. על שמונת עמודי התמיכה של המבנה, שניצבים במרכז החלל, ובשלוש נישות קטנות בקירות, מוצגות יצירות של 13 אמניות־מטפלות ואמן־מטפל אחד, שנוצרו במיוחד לתערוכה.
“היצירה שאני מציגה נקראת ‘שלבי הביניים הנראים והבלתי נראים שבין התפוררות להחזקה’", אומרת דרורי. “היא מתארת את התחושה שלי מתחילת המלחמה. המקום הזה, שבעוד רגע אתה מתפורר מרוב הזוועות ולא מאמין שאתה בכלל קיים במציאות כזו, והרגעים האלה, שאתה אוסף בהם את עצמך ומגייס את כל הכוחות גם עבור עצמך וגם כדי להחזיק את הקהילה שסביבך. עבורי, להיות אמנית ולהציג יצירה במרחב הציבורי זה לקחת אחריות על פצעים אישיים וקולקטיביים, ולעבוד איתם".
“אני חייבת להגיד שמתחילת המלחמה, הנחמה שלי הייתה ליצור, ליצור וליצור, ובלי מילים לתת לתחושות ביטוי במרחב הציורי כדי להחזיק ביצירה את מה שאי אפשר היה להחזיק", אומרת רינה בובראוגלו, מטפלת באמנות, אמנית, מרצה בסמינר הקיבוצים, מדריכה ומנחה בכירה בעמותת נט"ל (נפגעי טראומה על רקע לאומי). “לנו, המטפלים באמנות, יש חשיפה כפולה לטראומות: גם מהמדיה התקשורתית ומהסביבה הקרובה והרחוקה שלנו, וגם מהמטופלים ומהמטפלים שאנחנו בקשר איתם. כך שמה שעוזר לי להתמודד, נוסף לאמנות וליצירה, הוא המשפחה, החברים והשייכות למעגלים מקצועיים וחברתיים".
"כשהתבקשתי להציג יצירה בתערוכה הזו, בחרתי לקחת יצירה שהצגתי לפני המלחמה ושמה ‘בין כפר יהושע לאיסטנבול’. היא מבוססת על איסטנבול, המקום שבו נולדתי, ועל כפר יהושע, המקום שבו גדל בן הזוג שלי. החלטתי לפרק את היצירה הזו לחלקים והוספתי אלמנטים שלא היו ביצירה הקודמת, אלמנטים שמבטאים גם את הכאב ואת הנחישות הישראלית. קראתי ליצירה ‘טוטם’. היא עוסקת בדרך שלי, כמטפלת, כאדם וכאישה, להתמקם בתוך הסיטואציה הכואבת שעוברת עלינו בשנה החולפת".
יוני שור, אמן, מטפל באמנות ומדריך בכיר, הוא הגבר היחיד שמציג בתערוכה. ביצירתו “סף", המורכבת משאריות קפה, הוא מנסה להקפיא את רגע הריחוף, להתנגד לכוח הכבידה. בכאוס שבתוכו אנחנו נדרשים לנווט, שור משתדל לסמן שביל גישה לעצמו. “בשנים האחרונות אני עובד עם שאריות הקפה שלי, עם הבוץ שנשאר בכוס שאני שותה בה קפה", הוא מספר. “אני אוגר את הבוץ הזה במכלים במקרר, אחת לכמה זמן אני לוקח מכל לסטודיו ועובד עם השאריות האלה בציור ובפיסול. את היצירה הזו בניתי במיוחד לתערוכה".
התרעות פיקוד העורף