ואילו ועדת הפרס נימקה את בחירתה כך: “שלמה ממן מקשר בין ריקוד העם הבימתי ובין ריקוד העם ההשתתפותי ותורם לפריחת ריקודי העם כאמנות מחברת ומרפאת, בייחוד בימים מורכבים כאלה".
“למעשה, עם כל מה שעשיתי, הפרס הזה הוא לא רק שלי, אלא של כל התחום", הוא הבהיר לשר החינוך, יואב קיש, שהתקשר אליו כדי לבשר לו על זכייתו. “לדבריו, כשקרא את נימוקי ועדת הפרס, הוא הופתע מכך שלא הכיר אותי עד כה", ממן מספר. “מרוב התרגשות נעתקו המילים מפי, אך הצלחתי להסביר לו כמה ריקודי העם חשובים לנו, כעם. איתם אנחנו מעין שגרירים של המדינה ברחבי העולם. לא הייתי רוצה למות עם הפרס הזה, אלא שהוא ייתן פוש לכל התחום ולעוסקים בו".
קפיצות והנפות ידיים
ממן בן ה־71 יכול לייצג תרבות איכותית שצמחה בפריפריה. הוא הבכור בין תשעת ילדי משפחה טבריינית, ששורשיה בצפון אפריקה, בנו של פועל בניין, שהגיע מלהקות הנוער בעירו אל פסגת ריקודי העם. ממן, בן למשפחה דתית, בוגר ישיבה תיכונית, נפרד מהכיפה לאחר שהשתחרר משירותו הקרבי בצנחנים בתקופת מלחמת יום הכיפורים, אז לחם במיתלה, בסיני.
להקת “ענבל" הייתה תחנתו הראשונה עם הגיעו לעיר הגדולה. “קרה לי שם משהו מדהים", הוא מספר בהתפעמות שלא נמוגה עם השנים. “ביום הראשון שבו הגעתי להיבחן ללהקה, המנהלת הנערצת שלה, שרה לוי־תנאי (זוכת פרס ישראל למחול ב־1973. יב"א), רצתה אותי ב’ענבל’. כשהעירו לה שרק הגעתי, היא אמרה, ‘לא מעניין אותי; מחר הוא אצלי!’. אני זוכר אותה ככוריאוגרפית מופלאה ועוצמתית, עם הילה, שהוציאה דברים שלא ייאמנו מהרקדנים שלה".
אחרי לוי־תנאי, המנטור שלו היה הכוריאוגרף יואב אשריאל. “ליואב, הקיבוצניק שהגיע העירה מרמת דוד, היה ידע עצום במוזיקה, מה שעזר לו לעצב ריקודי עם מיוחדים וגם לומר שלעשות ריקודים פשוטים זה הדבר הכי קשה שיכול להיות", מעיד ממן. “הוא לימד אותי איך לצקת תוכן לתוך הריקודים שעיצב. בלעדיו לא הייתי מגיע לאן שהגעתי. ממה שלמדתי משניהם ומיונתן כרמון יצרתי סגנון אישי שלי עם קפיצות ועם הנפת ידיים באוויר, והוא אומץ על ידי אחרים".
עם עיסוקו במחול הקיף ממן את הגלובוס, כשגולת הכותרת הייתה ב־82’ וב־83’, כשרקד בלהקות שליוו באירוויזיון את אבי טולדנו ואת עפרה חזה, בהדרכת הכוריאוגרף שלמה רוזמרין. “לשם הבאתי משהו שאפיין להבא את הריקודים שיצרתי", הוא טוען.
במשך 20 שנה, עד 2019, היה ממן המנהל האמנותי של פסטיבל המחול בכרמיאל, לאחר פרישת יונתן כרמון, שממן היה יד ימינו. “בשבילי זה היה מפעל חיים", ממן מודה. “היה לי חשוב שהקהל יתחבר למופעים מהרגע הראשון, ובכל פעם השתדלתי להפתיע עם נושאים חדשים. זה כלל גם מופעים של מחול אמנותי, ובכך המשכתי את יונתן כרמון.
השתדלנו לגוון כמה שיותר, ואפילו היפ הופ רקדו אצלנו. במשך זמן ניהלתי אמנותית את להקת ‘אנחנו כאן’ של יוצאי ברית המועצות, לצד להקת הסטודנטים של אוניברסיטת תל אביב, שאותה אני ממשיך להדריך, במקביל ללהקת ‘גלגל ראשון’, שבה משתלבים רקדנים שיושבים בכיסאות גלגלים".
הוא היה נשוי בעבר ללוסי ממן, כוריאוגרפית נחשבת, והם ממשיכים לשתף פעולה לאחר גירושיהם. ליטל, בתם היחידה, עוסקת באופן לא מפתיע במחול. “כשליטל עולה על הבמה עם כל האנרגיות שלה, אי אפשר להסיר את העיניים ממנה", אביה מתפעל.
ממן מרוצה מכך שמעגל הרוקדים ממשיך להתרחב, אבל הוא אינו מסתפק בכך: “למען ההמשכיות, חשוב למשוך את הדור הצעיר אל החוגים והלהקות של ריקודי העם, שאותם הייתי רוצה לראות בתוכניות הלימודים של מערכת החינוך", הוא מצהיר.
התרעות פיקוד העורף