היא גם מבקרת את תושבי העוטף שבתיהם נחרבו ומלווה משפחות, ובמקביל, חתמה בינואר האחרון על מכתב של קבוצת אמנים שהביעו דאגה לגורלם של אזרחי עזה. כל כולה לב פתוח, גם כשהיא יודעת שבמציאות הישראלית שבה השיח טעון וזועם זה עלול לעלות לה ביוקר.
“כנראה יש בתוכי את התמימות ואת אהבת בני האדם", היא מנסה לפענח את עצמה. “יש לי חברים מכל הסוגים ומכל המינים, ואף פעם לא הסתכלתי על אדם לפי צבע עור, דעה או דת. זה לא משנה לי. אני מחפשת בבני אדם את הטוב שבהם. כשחתמתי על המכתב הזה, וגם כשאני יוצאת להפגין ומתבטאת ברשתות החברתיות, לא מעניין אותי איך יגיבו".
להגיע להסכם מדיני
זקהיים אינה מכבסת מילים: “אני חושבת שהמקום שאנחנו נמצאים בו כרגע כחברה הוא מאוד קשה כי אנחנו לא רק מחסלים את עצמנו, אלא אוכלים אחד את השני. אף אחד לא יכול היום להגיד מילה בלי שיתנפלו עליו. לא משנה מה אגיד, בלאו הכי יתנפלו עליי, אז אני אגיד את מה שאני מרגישה. מעולם לא טענתי שלא צריך להיכנס לעזה. צריך להיכנס בחמאס, להוציא את המחבלים ולסיים את זה".
"זה אמור היה לקחת שבועיים, חודש ודי. לא הגיוני שאנחנו כבר שנה ותשעה חודשים בתוך המלחמה וכמעט כל יום אנחנו שומעים ‘הותר לפרסום’. אתה יודע כמה אני בוכה בכל ידיעה כזו? אני בוכה על החיילים שלנו שנהרגים, על החטופים שעדיין בעזה, וגם על האזרחים העזתים החפים מפשע שסובלים מאימת חמאס".
"הבת שלי משרתת בצבא כחובשת, וכשהיא מגיעה הביתה לחופשה היא עושה משמרת במד"א בהתנדבות. אמא שלי, בת 92, עדיין מנהלת בהתנדבות עמותה שמפעילה שש מועדוניות לילדים בסיכון. אז אני צריכה לפחד להביע את דעתי? לפחד מלכאוב את הכאב שלי על הנהנתנות של השרים, הגזל, ההשתמטות וההשתלטות של בריונים על הקופה? אני האזרחית המושלמת והם, נבחרי הציבור, צריכים לשרת אותנו".
"הם נבחרי העם, ולא רק נבחרי המגזר שלהם. ככה דמוקרטיה אמורה להיות. מגילת העצמאות נרמסה על ידם. אני שמאלנית שגרה 30 שנה עם בן זוג דתי, ימני. אמא שלי חברת מרכז הליכוד. אז תאמין לי שאני יודעת גם לדבר וגם לשתוק. אנחנו צריכים להיות מוכנים להיות בדיאלוג ולכבד זה את זה".
חזרות בין האזעקות
ב־7 באוקטובר הייתה זקהיים עם אמה בחופשה בים המלח. “מיד כשפרצה המלחמה נכנסתי ללופ של שיחות טלפון עם חברים שלי מקיבוצי העוטף כי אני גם מלמדת במכללת ספיר", היא משחזרת.
“כשחזרתי לתל אביב התחלתי לנסוע ולהופיע בהתנדבות בפני מפונים, לתמוך במשפחות החטופים ולעשות הכל כדי לסייע גם לחיילים. במלחמה הזו אתה רואה את הגיבורים האמיתיים, את הלוחמים. קח למשל את יאיר גולן, הבן אדם סיכן את חייו ורץ באותו בוקר להציל חיים, ואז יושבים כל מיני נפוחים שלא עושים צבא ומעבירים עליו ביקורת. אני נטרפת מזה".
"גם 'אחים לנשק' והטייסים שעכשיו הכריעו את המלחמה מול איראן הם אנשים שספגו ביקורת מכל מיני גורמים בממשלה. והממשלה לא עושה כלום. איפה כל הכספים שאמורים ללכת לשיקום ההרס? אני אומרת לעצמי, את שולחת את הבת שלך לצבא, ואם חס וחלילה היא תיחטף, המדינה לא תהיה בשבילה. מקבלי ההחלטות הפרו את החוזה של המדינה עם האזרחים".
המילה “חמלה", שזקהיים מרבה להשתמש בה, מלווה אותה גם בהצגה החדשה שבה היא מככבת, “כל החיים לפניו" בתיאטרון באר שבע. המחזה מאת גזאוויר ז’אייאר הוא עיבוד בימתי לרומן מופת מאת אמיל אז’אר, בתרגומו של דורי פרנס ובבימויו של אמיר י. וולף. לצד זקהיים משתתפים שון עיסא ולואי נופי.
“זה סיפור על יחסים בין אנשים", היא אומרת. “אני מגלמת את מאדאם רוזה, ניצולת שואה יהודייה, זונה לשעבר, שפותחת מעון לילדים של זונות. קשר מיוחד נרקם לה עם מומו־מוחמד, ילד מוסלמי שהוריו נעלמו והיא ממשיכה לגדל אותו. מערכת היחסים ביניהם היא של אהבה והערכה. היא דואגת שהוא ישמור על המסורת המוסלמית שלתוכה הוא נולד, והוא דואג שהיא תשמור על ערכי היהדות".
"אני חושבת שזו הצגה מאוד רלוונטית לתקופה שבה העולם כל כך מצטמצם לקבוצות, לדתות, לפחדים, לשנאה. זה סיפור על יהודייה ומוסלמי שמצליחים לראות זה את זה כבני אדם. בתוך השיח הציבורי הכל כך רעיל שיש היום, בהצגה אנחנו זוכים לספר סיפור אחר. כל אדם ראוי לחמלה ולאהבה. שאבתי השראה לאופי הדמות מהדודות שלי במשפחה, שבחרו באהבה למרות הקשיים שעברו".
"הגעתי לשם, שמאלנית תל־אביבית עם כל הקלישאות שמתלוות לכך, ובסוף הסמסטר התלמידים מחבקים אותי ואנחנו מעריכים ואוהבים זה את זה, ולא נותנים למחלוקות להפריד בינינו. זה המסר בהצגה וזה המסר של הריאיון הזה: בואו נתמקד במה ‘כן’ ולא במה ‘לא’".
הצגות הבכורה של “כל החיים לפניו" יתקיימו בתיאטרון באר שבע ב־15 ביולי בשעות 19:00 ו־21:00
התרעות פיקוד העורף