התיאטרון וזולוטוביצקי בחרו בחירה מפתיעה - לעבד אותו לאופרה. אשכרה אופרה שבה שורות כמו "הרגשת פעם את החיים שלך… על הגב כמו גבנון?" ו"נשיקה בטעם של לוס אנג'לס" מושרות בכל הכוח, לרוב גם בליווי מקהלה עליזה במיוחד. שילוב כזה - בין האפיות המחייבת של הפורמט לעליבות ולחולשה שמהותיים כל כך במחזה - יכול רק להתרומם לגבהים בלתי מוכרים או להתרסק.
ובכן, אני שמח להכריז שבניגוד לחלומות והתקוות של הדמויות במחזה, הבחירה בעיבוד המיוחד מצליחה מעבר למשוער. התוצאה היא חוויה מצחיקה ומטורללת, כזו שיוצרת עולם שמצד אחד כיף לשהות בו ומצד שני לדעת שמצבנו פחות גרוע (לכאורה) מאלה של אלה היושבים בו.
השלושה כובשים את הלב ואת הבמה בדמויותיהם העלובות והאנושיות ומסקרן אותי לראות אותם גם בתפקידים אחרים, אולי גם על מסך כזה או אחר. לעומתם ולצערי, דווקא יובל ינאי בתפקיד הראשי, הבעייתי מלכתחילה, לא מצליח באמת להפיח חיים בקרום, ודמותו נשארת תמיד החוליה החלשה באינטרקציות הרבות שלו על הבמה.
התרעות פיקוד העורף