"אני לא חושבת שנעשה מחזמר כזה בארץ, אולי במקומות בודדים בעולם", טוענת שאול. "שלמה אומנם כתב את זה לפני המון שנים, אבל נעשתה התאמה למה שקורה היום. מדהים עד כמה החומר הזה, ששאוב מהמקורות שלנו, מהתנ״ך, רלוונטי כשמסתכלים על הפן האנושי".
במרכז העלילה עומד שאול, בחור פשוט מכפר חיטים, שיוצא למסע בעקבות שלושה אופנועים שנגנבו מאביו ומוצא עצמו נסחף למערבולת של אהבה, כוח ופוליטיקה. המחזמר, המשלב רוק בועט, ספוקן וורד ובלדות, מציב מראה של החיים בישראל של ימינו. יש בו מאבקי שליטה, תשוקה, אמונה ואובדן, והכל מוצג בשפה מוזיקלית עשירה.
"הסיפור של שאול המלך הוא מורכב, סיפור חריג מאוד בתוך סיפורי התנ״ך", שאול מנתחת. "מדברים בו על אדם עם בעיות נפשיות, שעבר טראומה וחווה אובדן. זה מרתק וזה גם אקטואלי, עם כל החבילה הקשה שאנחנו, כעם וכחברה, עוברים עכשיו. אבל זה נעשה בצורה מאוד חכמה, רגישה ועדינה. זו אופרת רוק חדשה, דבר ששנים לא נעשה בארץ, ולא רק השירים בחרוזים, אלא כל הטקסטים. זה אתגר בלתי רגיל, ואני בטוחה שהשירים יהפכו את הלב ואת הנפש, וגם יקפיצו את הנשמה. בשלמה ארצי יש כל כך הרבה פיוט וכל כך הרבה רגישות, נפש פתוחה שמשתפת הכל".
ניצה שאול, כלת פרס אמ"י על מפעל חיים, החלה את דרכה בתעשיית הבידור בסוף שנות ה-60 כששירתה בלהקת פיקוד המרכז. לאחר שחרורה שיחקה בכמה מהסרטים הזכורים ביותר בקולנוע הישראלי, בהם "השוטר אזולאי", "כץ וקרסו", "חגיגה בסנוקר", "גבעת חלפון אינה עונה" ו"שרגא קטן". בשנים 1975-1993 חיה בלונדון, שם שיחקה בהצגות תיאטרון רבות. עם שובה לארץ חזרה לככב בקולנוע ובטלוויזיה, השתתפה בתוכנית "רוקדים עם כוכבים" ומאז 2001 היא מעלה את סדרת "צלילי קסם", מופע לילדים בעקבות סיפורי ילדותם של המלחינים הגדולים במוזיקה הקלאסית. המופע הזה, שאותו שאול יצרה, כתבה וערכה, זוכה להצלחה רבה לאורך השנים.
"אני אומרת 'תודה' על כל בוקר שבו אני קמה ועושה את מה שאני אוהבת ויודעת לעשות הכי טוב", היא אומרת. "דווקא היום, ממרום שנותיי, אני מאוד-מאוד אוהבת ומעריכה חומרים עכשוויים, דברים אותנטיים שנכתבים היום. שבעתי מלהשתתף בקלאסיקות, אני אוהבת דברים חדשים. אני גם מאוד פעילה בסרטי סטודנטים, ואוהבת להשתתף בהם. אני חושבת שזה ממש חשוב ומהנה כי זה דור העתיד".
שאול מספרת שהיא חברה בקבוצת נשים שנקראת "הכוח הנשי": "זו קבוצה שנוצרה כמחאה נגד נשות האו"ם שהחליטו להתעלם ממה שקרה ב-7 באוקטובר, מהאונס ומהרצח. בהתחלה היינו קבוצה קטנה, ועכשיו יש כבר למעלה מ-250 חברות. יצאנו להפגנות ולמחאות, ואני, כשלא הופעתי, הייתי פשוט ברחובות - במיוחד בשער בגין, שם הקבוצה שלי הפגינה. בתוך הקבוצה יש גם נשים ממשפחות של חטופים - חלקם חזרו, ברוך השם, וחלקם עדיין לא. אנחנו לא מרפות ולא עוזבות לרגע עד שובו של החטוף האחרון. היה לנו לאחרונה מפגש מרגש עד דמעות - נשים מכל הקשת: אמניות, חברות כנסת, נשות חברה. כולן יושבות יחד, בלי פוליטיקה, כי זה כבר לא קשור לפוליטיקה, זה קשור לעם. וזה מראה שאפשר לשבת ולדבר, לחשוב אחרת, ולהישאר באהבה. הגיע הזמן שנשים ייקחו את המושכות. הגברים הפסידו, זה לא עובד יותר. אני כל כך מקווה שהכוח הזה, שנוצר בקבוצה שלנו, יקרין על הכל. זה היה מנוע שלא הפסיק לפעול, ואני כל כך גאה להיות חלק מזה".
התרעות פיקוד העורף