אולי זה לא נוח. אולי זה מטלטל. אבל זו בדיוק האמנות שמזיזה אותך. שמערערת. שמאלצת לחשוב בזמן שאתה נהנה. קסם עדין ומורכב, שמעטים מעזים ליצור ולקחת סיכון.
המחזמר שאול מציג עושר של מוזיקה, תנועה וסיפור, שמדוברר על ידי שחקנים נפלאים: צחי הלוי שמשחק את המלך שאול, ששון גבאי, מיכאל מושונוב, אלי דנקר, ניצה שאול, ליאור אשכנזי, אלישע בנאי בתפקיד דוד, אור עמרמי ברוקמן בתפקיד יהונתן ועד הזמרת עם הקול שקורע את האולם ושעוד נשמע הרבה ממנה - תום כהן - בתפקיד בעלת האוב.
חשבתי שהקהל המרוגש, העומד בסוף כל הופעה, ינצח את המבקרים. ואכן 27,000 צופים הגיעו. אבל כמו בסיפור של הבעל-שם-טוב, הנזק כבר נעשה: ההפקה נאלצה לרדת לעת עתה. כי לאמנות יש גם צד קר - צד כלכלי. הפקה כזו עולה הון: עשרות שחקנים ורקדנים, תפאורה מורכבת, תלבושות, תאורה, נגנים, אולם, סדרנים, אבטחה - וזו רק חלק מרשימת העוסקים במלאכה.
ביקורת מרושעת אחת יכולה להפיל חלום של מאות אנשים, ולפגוע בפרנסתם של מי שהקדישו חודשים ארוכים ליצירה שניסתה באמת לומר משהו. אבל הנזק לא נעצר שם. הביקורת השלילית מנעה מקהל גדול את האפשרות להנות, להתרגש, לעוף עם הדמיון וגם להתבונן פנימה. היא מנעה מסטודנטים ומתיכוניסטים הזדמנות לצפות ולנהל שיח על מה שקורה לנו כחברה. כי "שאול" הוא לא רק סיפור תנ"כי; הוא גם שם מראה עלינו ועל יחסינו למנהיגים שלנו.
"עשה לנו מלך!" דרש העם משמואל.
וכך גם היום: כל יום חמישי מכתירים בסקר ראש ממשלה חדש באולפני הטלוויזיה, כאילו הבחירות הן מחר בבוקר. הביקורת על המחזמר הייתה כל כך נבזית שאפילו דיברה שלא נוח לשבת בכיסאות. נכון, היכל שלמה הוא אולם ספורט שהוסב לתיאטרון, אז הכיסאות עליהם יושבים הם מפלסטיק. אז ניתן לשבת עליהם במשך שעתיים ולצפות במשחק כדורסל, אבל לישבן התפנפן שצופה במחזמר זה לא מתאים? האם זו סיבה טובה להגיד לקהל אל תבואו? באמת? אז למקום יש מעלות אחרות - המיקום נוח להגעה ויש חניה בשפע. לרגע לא חשבתי על איזה כסא אני יושבת כי הייתי מרותקת לעושר האמנותי שהיה על הבמה. אני מאוד מקווה שהמחזמר ישוב ויעלה ותינתן לעוד אלפי ישראלים ההזדמנות להנות מהפקה מעיזה ועשירה שעוד תגיע גם לברודווי.
התרעות פיקוד העורף