"מדוע, לדעתך, אנשים צוהלים ושמחים סביב הפסל (כך הגדיר אגם, למוד המאבקים האמנותיים בארץ הולדתו, את המזרקה) הזה?", הוא פתח את הראיון בשאלה. "זאת, מפני שכאן יש תחושה של ראיית הקולות כמו במעמד הר סיני. השפה הבלעדית שלנו היא שפת המילים, שמטבע בריאתה היא מצומצמת ואי אפשר לתאר באמצעותה את כל מה שאנחנו רואים. התרבויות נאבקות באויב הגדול של האדם, שהוא הזמן, שהורג את כולנו. האמנות היא אחד האתגרים נגד הזמן; אמנות בתנועה וגם בחיבור של אש ומים.
"את הפסל הזה לא רק שאי אפשר לשים בשום ארץ אחרת, אלא גם אי אפשר לשים אותו בשום מקום אחר בארץ, אפילו לא בירושלים ובזכרון. זהו פסל שהותאם לדינמיות של תל-אביב, שמעכשיו יהיה לה אזכור בעולם האמנות.
"השיטה החינוכית שלי מכפילה את היכולת האינטלקטואלית של האדם. רבים הם מחוסרי עבודה לא רק בגלל המצב הכלכלי אלא בגלל שנהרס כוח היצירה שלהם. הפסל שלי, במשקל של שישה טונות, שהובא למקומו על-ידי מוביל טנקים, הוא מחווה לעבר של תל-אביב תוך הבעת תקווה לעתיד שלה. הייתי רוצה לראות את העיר הרבה יותר נוחה לתושביה, הרבה יותר יפה.
"הייתה תקופה שבה הייתי צריך להיאבק על קיומי האמנותי. אנשים גנבו ממני יצירות וייחסו לעצמם מה שעשיתי. בלי התרברבות, אני הייתי חלוץ הזרם הקינטי באמנות העולמית והייתי רוצה להיות מוצג כאן כמה שיותר.
התרעות פיקוד העורף