"נשקי אותי"
זו העלייה הראשונה לדירה, שמעוטרת בכל התירוצים: "אני רק באה לראות את המקום", שמתגלגל ל"אני רק אשתה קצת יין", אבל לא באמת רוצים שהערב ייגמר. לילה של גילויים, שבו הבחור משמיע לך שירים שהוא כנראה השמיע לכל הבחורות שהיו כאן לפנייך, ואת תוהה אם זה רק כדי להעמיס אותך. אבל זה גם עובד עלייך, כי כולנו אוהבות קצת "לנה דל ריי", יין זול ויחס חם.
לבסוף, הבימוי של דוראל זילברמן הצליח להראות באופן מדויק את הלבטים האלה ולהפוך את היוצרות. ההצגה כמעט מסתיימת בכך שהבחור בורח לשירותים אחרי הגילוי. מה שהיה המקלט הפרטי של הבחורה בתחילת הערב הופך למקום שלו, לבריחה שלו, ועומד בניגוד לבריחה בהצגה אחרת.
"בקומה הרביעית ברקיע השביעי"
הצגה נוספת שתפסה אותי הייתה "בקומה הרביעית ברקיע השביעי", שמספרת על נור, סופרת שעומדת להתאבד בעקבות ביקורת מסתורית שקיבלה על ספרה החדש. לאט לאט, עולה לרגל מצעד האקסיות בקומה הרביעית ברקיע השביעי. כולן עומדות סביב הדלת ומנסות להציל אותה. בהמשך מתגלה שהן והחברה הנוכחית שלה כולן בקשר תלותי איתה.
מדובר בסיפור מצחיק וביזארי שנע בין אובססיה לאהבה והדחקת המשיכה. בסך הכול מדובר בהצגה מצחיקה מאוד על אדם שעושה "זאב זאב", מחפש שיצילו אותו ובסוף מקבל כוח דרך יחסי מרות. מה שהופך אותה להצגה קצת עצובה - הרגע של הגילוי הכללי, והספר שמדבר על כל החברות גורם לניסיון אמיץ של החברה הנוכחית לשבור את מעגל יחסי המרות, גם אם ללא הצלחה.
"קיי הול"
ההצגה "קיי הול" מספרת על בחור בשם דין, בליין מוצהר שהלך למועדון "האומן" כדי להשתחרר, לפלרטט, להתמזמז - ולעשות סמים עם חתיכים רנדומליים. כמעט כולה מתרחשת בשירותים של האומן, כשעשיית הסמים היא גם בריחה מההשפעה האמיתית שלהם ומטראומת העבר שרודפת את הדמות הראשית.
עם התקדמות העלילה, אנחנו מגלים שאקס-סטוקר מהעבר רודף אחרי דין ולא מרפה ממנו, והוא מתחיל לחוות הזיות, אבל זו בעצם טראומת עבר שרודפת אותו והוא שקוע בה. מכאן עולה שאלה כפולה: איך ממשיכים להשתמש בסמים כשזה דופק את החיים של אדם קרוב? מה קורה כשמישהו זר מחליט לדחוף לך סמים, אבל הוא נראה מעולה? וגם, איך מתמודדים עם בן אדם שחוטף טריפ רע במסיבה - כשאתה רוצה להמשיך ליהנות?
"רומן"
בסוף, למרות שהייתי אחת הסטרייטיות היחידות, ולמרות שהגענו שישה אנשים מרקעים שונים - כל אחד הצליח להתחבר להצגה אחרת. וזה אומר לא מעט.
התרעות פיקוד העורף