אלוהים לא יוצא טוב מ"האחים קרמזוב". גם השטן לא. למען האמת, אף אחד לא יוצא טוב במיוחד מסיפור שבו אב מתעלל בבניו, הבנים מפנטזים על מותו וילדים משלמים על חטאי המבוגרים. ההפקה של תיאטרון גשר לא מנסה לפתור את שאלת קיומו של אלוהים; היא עושה משהו אכזרי יותר: שואלת איפה הוא היה כשהיה צריך אותו.
במרכז הרומן האחרון של דוסטויבסקי עומד פיודור קרמזוב, אב הולל, מושחת ואכזרי, ושלושת בניו: דמיטרי הסוער, איוון השכלתן ואליושה המאמין. פיודור נרצח, אבל זהות הרוצח היא רק השכבה העליונה. מתחתיה רוחשות השאלות המעניינות באמת: מי רצה במותו, מי אפשר אותו, והאם אדם יכול להיות חף מפשע מבחינה חוקית אבל אשם עד צוואר מבחינה מוסרית.
וכאן נדרשת אזהרה, ולא מהסוג שמוסיפים כדי לצאת ידי חובה: ההצגה כוללת תיאורים גרפיים קשים. הם אינם מוצגים על הבמה, אבל המילים חדות מספיק כדי לצייר את התמונות בראש, ולפעמים זה גרוע יותר. זו לא סיבה לוותר על ההצגה המצוינת הזאת, אבל בהחלט כדאי לדעת לאן נכנסים ולהגיע עם לב חזק.
אז יש ניסים? אני רוצה להאמין שכן. אולי נס הוא שאדם שהעולם התאכזר אליו מצליח בכל זאת לא להתאכזר לאחרים. ואולי נס קטן נוסף הוא לקחת רומן עצום וכבד ולהפוך אותו להצגה שאי אפשר להוריד ממנה את העיניים. גשר יודע לעשות תיאטרון ברמה אחרת, ו"האחים קרמזוב" היא הוכחה חותכת לכך. רוצו לראות אותה. כשהתיאטרון נראה ככה, פשוט חבל להישאר בבית.
התרעות פיקוד העורף