הצגת אמנות ישראלית בניו יורק בקיץ 2026 מתרחשת בתוך אקלים ציבורי טעון. פישר עצמו תיאר את התקופה כ"מאוד מורכבת להיות אמן ישראלי בינלאומי", ובכל זאת הגיע לעיר לראשונה כדי להגשים חלום מוקדם. הוא נכנס אל החלל הזה בעמדה פוליטית גלויה. "אין מבקר גדול ממני את המדינה", אמר בריאיון למגזין פורטפוליו, והוסיף כי הוא גאה בזהותו הישראלית והיהודית ורואה בהצגת המורשת זכות. המתח בין ביקורת אזרחית, שייכות לאומית וזיקה יהודית מעניק לתערוכה את הציר הרעיוני שלה. בתוך שיח בינלאומי שממהר לעיתים לקבע אמנים ישראלים בתפקיד של סנגורים או קטגורים, פישר מבקש להשאיר את הסתירה פתוחה.
שם התערוכה, "הלל" פירושו שבח והודיה. לצד המשמעות הישירה מהדהדת בו גם משמעות מקראית של שורש זהה בכתיב, הקשורה בזוהר ובהבהוב אור. הכפילות הזאת מתאימה לתערוכה: היא נושאת הכרת תודה על אהבה, חוכמת דורות ובית, ובה בעת מאירה אזורים כואבים בחוויה הישראלית. האור אצל פישר פועל כזרקור חריף, אך הצבעוניות המתפרצת מונעת ממנו להפוך לאור קליני וקר.
במרכז הגלריה תלויים שישה מתוך 14 בדי קנבס, וששת המוצגים מתנשאים לגובה של כחמישה מטרים. הם נוצרו כתפאורה עוטפת למיצג שהוצג בישראל, ובו הופיעו שחקנים בגלביות שפישר יצר בעבודת יד. בהצבה הנוכחית הם יוצרים מקדש מדומיין, מקום שבו היסטוריה עתיקה, מציאות עכשווית ורוחניות חילונית מצטופפות זו לצד זו. "Exile and Ascent" לוקח אותנו ליציאת מצרים, והיצירה "Mother Goddess" עוסקת בכוחו המתמשך של עולם הטבע.
היקפה של "הלל" רחב מן הבדים המונומנטליים. סביבם מוצגים כ-70 פסלי עץ, ציורים שנחתכו והורכבו על לוחות עץ, תחריטים, אמנות לבישה ועיתונים מצוירים. פסלי העץ מייצגים את כל אזרחי המדינה כחלק מחזון הרמוני של החברה הישראלית. בסדרת "A Bird on Cypress" חושפים החיתוכים חללים שחורים מתחת לפני השטח הצבעוניים, לצד אזכורים לשיר ילדים על ריקוד סביב עץ ברוש המזוהה גם עם בתי קברות. הדימויים הללו מחברים אבל לצד פוריות, סמלים של נגד עין הרע וסיפורי עם. המעברים ביניהם מעניקים לקריאה הפוליטית מרחב נשימה.
הדימוי החריף ביותר מופיע בעבודה "The Mother’s Plight". אם נושאת את בנה החייל בתנוחה המזכירה את עקדת יצחק, וקנה הרובה שלו מופנה אל רחמה. פישר ממשיך את המסורת הארוכה של טיפול בעקדה באמנות הישראלית, מ"שרה" של מרדכי ארדון ועד עבודותיו של מנשה קדישמן, ומעביר את מרכז הכובד אל האם ואל מעגל ההקרבה. לפי טקסט התערוכה, העבודה מפנה ביקורת כלפי ישראלים הסבורים שהם נלחמים למען מטרה, בשעה שמנהיגים מושחתים מנהלים את המערכה. הצבע העז והדימוי המזעזע מתקיימים יחד ומחדדים את המרחק בין הבטחת החיים לבין מכונת ההקרבה.
הישירות הזאת גובה מחיר. החיבור בין העקדה, הרחם, הנשק וההנהגה הפגומה כמעט סוגר את מרחב הפרשנות ומוליך את הצופה למסקנה שנקבעה מראש. דווקא פסלי העץ והציורים החתוכים משאירים שוליים רחבים יותר של עמימות, ושם פישר מתגלה במיטבו: אמן שמסוגל להחזיק זעם, שייכות, צער ושמחה בתוך מערכת חזותית אחת.
גם 7 באוקטובר נוכח בתערוכה, אך הוא נשאר בשוליה. בתקופה שבה חי בקיבוץ סמר שבערבה יצר פישר עיתון קהילתי בכתב יד, "Samar Today", ובו הפך סיפורים מקומיים לכותרות שהעניקו לחברי הקיבוץ רגע של תהילה. כמה מהגיליונות המוצגים מתייחסים ליום הטבח ולהשלכותיו. כך נכנס האסון לחלל דרך תיעוד יומיומי של קהילה קטנה, ולא באמצעות הצהרה מונומנטלית נוספת.
האיזון בין כאב לשמחה הורגש גם בערב הפתיחה, שבו ניגנה להקת הכליזמרים Hebrew Hancock והקהל רקד בין אורחים שלבשו תלבושות. שיתוף הפעולה עם Havurah מחזק את ההקשר הזה. הקולקטיב הניו יורקי פועל לקידום דור צעיר של יצירה יהודית עכשווית, ותופס את התערוכה כחלק מתחייה של אסתטיקה יהודית שאינה מוגבלת לאמנות דתית או לדימויים מקראיים.
"Hallel" מבקשת מן הצופה לשהות בתוך הקונפליקט. היא מציגה זהות ישראלית פצועה וביקורתית, המחוברת בעבותות למורשת, לקהילה ולמקום. הכוח שלה נולד מן החיכוך בין צבע מסחרר לזיכרון מקראי, בין תפילה לכעס אזרחי. פישר מאיר את הפצע הקולקטיבי, ובמקומות הטובים בתערוכה האור מגלה גם אפשרות של חיים סביבו.
התרעות פיקוד העורף