עוד לפני שנכנסים ל"טום וסלמן: בגדול" במוזיאון תל אביב לאמנות, מחכה למבקרים אזהרה בשלוש שפות: "התערוכה כוללת עבודות עם תוכן מיני מפורש". הביקור, מבהיר המוזיאון, הוא בהתאם לשיקול דעתו האישי של המבקר. ויש סיבה לאזהרה. על הקירות מופיעים עירום נשי וגברי מפורש, איברי גוף מוגדלים ודימויים שנעים במכוון על הגבול שבין אמנות לאירוטיקה.
ובכל זאת, התערוכה היא הייתה מלאה בילדים. הורים נכנסו עם ילדים בגילים שונים, גם צעירים מאוד, והסתובבו איתם בין העבודות. הפער הזה, בין האזהרה שבחוץ לטבעיות שבה משפחות נכנסות פנימה, הוא כמעט המשך לא מתוכנן של התערוכה עצמה. יותר משישים שנה אחרי שווסלמן החל לצייר את סדרת "עירום אמריקני גדול", אנחנו עדיין מתווכחים על גוף, מיניות, חשיפה ועל השאלה מי רשאי לראות מה.
וסלמן, שנולד בסינסינטי ב-1931 ומת ב-2004, למד בתחילה פסיכולוגיה. בעת שירותו בצבא ארצות הברית במלחמת קוריאה החל לצייר קריקטורות, ובהמשך עבר לניו יורק ולמד בקופר יוניון. מול האקספרסיוניזם המופשט ששלט אז באמנות האמריקאית, הוא פנה דווקא לציור פיגורטיבי, שטוח, צבעוני וחושני, ששאב את שפתו ממגזינים, מפרסומות ומשלטי חוצות.
המוצר המעניין ביותר אצל וסלמן הוא הגוף
מכאן גם נובע המתח הגדול בעבודותיו כשמביטים בהן היום. מה שנתפס בשנות השישים כחלק מהשחרור המיני יכול להיקרא ב-2026 גם כהחפצה. הגוף הנשי מפורק, מוגדל ומוצע למבט, בדרך כלל מתוך נקודת מבט גברית.
ואז חוזרים אל הילדים
המוזיאון אינו מחליט עבור ההורים, הוא מזהיר ומשאיר בידיהם את הבחירה. אלא שהילדים שראיתי בתערוכה נראו הרבה פחות מוטרדים מהעירום מהמבוגרים שסביבם. אולי דווקא בכך טמון כוחה של התערוכה היום. וסלמן ביקש לטשטש את הגבולות בין גוף, תשוקה, אמנות ותרבות צריכה. שישים שנה אחר כך, אנחנו עדיין עסוקים בלשרטט אותם מחדש.
התרעות פיקוד העורף