הפעם, כשאיראן שוב ברקע, ואיום גרעיני מרחף מעל מדינת ישראל, הממשלה מכריזה אי שם מתוך מטוס על הנשק החדש: "שבת אחת - בבת אחת". כלומר, שמירת שבת המונית שתציל את כולם מהאסון. אך הכל משתבש כשיואל, גיבור ההצגה מחליט שלא לשמור אותה.
על השאלה האם יואל הוא בכלל גיבור או אנטי-גיבור אעסוק בהמשך. אבל הסאטירה המוזיקלית הזו - שגרמה לי כמעט להתחנן לחברה שתבוא איתי, היא משהו שאתה נכנס אליו בצורה אחת ויוצא אחרת.
קודם כל, שתינו לא מחבבות מחזות זמר, אופרות מוזיקליות או כל דבר מהז'אנר שבו אנשים מתחילים לפצוח בשירה. בנוסף לכך, לחברה שלי נמאס לשמוע מכל דבר שיכול אפילו להזכיר פוליטיקה.
עם זאת, לאט לאט, הספקנות כלפי סאטירה שכמעט כולה מוזיקלית התפוגגה. תוך כדי התקדמות העלילה, בין הפסקות הדיבורים ובין השירים - שמענו מהקהל אנשים שלא הפסיקו לצחוק, בזמן ששתי עלילות מתרחשות על הבמה - החיים האישיים ואפילו העלובים של יואל, והמצב הקולקטיבי של מדינת ישראל.
זו הייתה הפעם הראשונה שצפיתי כקהל בתיאטרון וקינאתי בשחקנים. כל מי שעל הבמה נהנה וזה הורגש. הדבר סחב את כולנו ולקראת החצי השני של ההצגה - שתינו התמסרנו לטרלול, רקדנו מהכיסא ושרנו את השירים.
ככלל מרגיש שהכמיהה לשבת אחת בהצגה לא נובעת משום אלמנט "דתי" - אלא מתוך היגררות. כשיואל מחליט לא לשמור שבת הוא הופך לבוגד ורדוף ונדמה כי כולם מתאגדים נגדו בלי להניד עפעף. וזה גרם לי לחשוב - מה זה אומר להיות חלק מקבוצה? מתי עובר הגבול בין מחשבה עצמאית לקהילתית?
בלי הרבה ספוילרים, אבל בואו נגיד שהגאולה לא הייתה כזו שציפיתם לה. כמו כן, מול המשיח קופץ ערך חדש - "הבוגד הוא הגיבור". כשסבתא ז'ניה הפרטיזנית מביאה בוגדי-עבר כדי להציג ליואל שכל מי שבגד פעם - כמו בר כוכבא וחנה סנש בסוף יצא הגיבור. בעצם ההצגה מציגה שאלה גדולה על הערצה וחשיבה ביקורתית.
בסוף, גם אחרי כל הבלגן, המשיח, אחרית הימים. בשנייה שהכל נגמר ההצגה מסתיימת בדיוק כמו שהתחילה. זוג בורגני ומשועמם שיושב מול הטלוויזיה וצופה באירוע היום על מסך החדשות. מזכיר לכם משהו?
התפאורה והעיצוב שכללו מקלט וקומיקס הסברתי היו מהמרשימים שראיתי. תמיד מנסים לחדש ולהרשים בהצגות וקל נורא ליפול לווידיאו ארט או למצגים מרשימים וגרנדיוזים. אבל דווקא החיבור בין הציורים הענקיים למקלט - יצר ויזואליה שקשה היה להסיר ממנה את העיניים.
למרות כל המחמאות, כן היו רגעים בהם המוזיקה עייפה אותנו, ורצינו לקבל קצת יותר דיאלוגים ועלילה חדה יותר. אבל בגדול, מדובר בהצגה שהיא כיוון חדש וצעיר לגשר, שתכעיס אולי כמה פסיכולוגיות בצמרת. ובעיקר, אורי יניב אחד שמצליח להראות לנו כישרון קומי מופלא, עליבות ורגעי כריזמה בו זמנית. כיף גדול.
התרעות פיקוד העורף