לרגל יום הולדתו ה-80, ארי פלד, לוחם פלמ"ח לשעבר, מזמין לביתו שבכרתים את בנו רמון ואת נכדו עומרי. על הנייר זו אמורה להיות חגיגה משפחתית מול הים. בפועל, כשמכניסים לבית אחד שלושה דורות של גברים ישראלים, שלוש מלחמות, סרטן וכמה חשבונות שלא נסגרו בזמן - גם הים התיכון לא באמת יכול לעזור.
"סוף שבוע בכרתים" הייתה יכולה בקלות להפוך לערב כבד מאוד. היא עוסקת בגבריות, במלחמה, בזקנה, במוות ובהורים וילדים שלא תמיד יודעים להגיד זה לזה את מה שהם צריכים לשמוע. אלא שהמחזה מסרב להתבוסס בכאב. הוא מעדיף להושיב אותו ליד השולחן, למזוג לו ראקי ולהמשיך הלאה.
בתוך השרשרת הזאת נמצא רמון, הבן והאב, שגם הוא לא יצא מהמלחמה שלו בלי מטען. בניגוד לאביו ולבנו, הוא מצא דרך אחרת להתמודד איתו - דרך היצירה והקולנוע. היחסים שלו עם ארי מוסיפים עוד שכבה לסיפור: כמו לא מעט ילדים, הוא למד מאביו גם איך להיות אבא, ובעיקר איך לא. אלא שסוף השבוע הזה חושף בפניו כמה דברים שלא ידע, ומזכיר שגם כשנדמה לנו שאנחנו מכירים את כל הסיפור המשפחתי שלנו, לפעמים חסרים בו כמה עמודים.
דינה בליי כקתרין מכניסה לכל העסק הזה מנה נחוצה של אוויר. יש בדמות שלה תמימות, פשטות ואפילו טיפשות חיננית, והיא שוברת את הרצינות בדיוק כשהיא מאיימת להשתלט. המשפט שהיא מלמדת את עומרי - "תזכור כשתמות, אבל בינתיים תחיה" - יכול היה בקלות להישמע כמו משהו שמודפס על מגנט בחנות מזכרות בכרתים. איכשהו, בתוך הסיפור הזה, הוא עובד.
המוזיקה, ראויה למחמאה בפני עצמה: היא נכנסת ברגעים הנכונים, שומרת על הקצב ומצליחה לעשות משהו שתפאורה לבדה מתקשה לעשות - להביא קצת מכרתים אל הבמה.
יש רגעים שבהם ההצגה מעט מתארכת. קשה להצביע על סצנה מסוימת שהייתי שולחת מיד לרצפת חדר העריכה, ובכל זאת התחושה היא שעשר דקות פחות היו משאירות אותה מהודקת יותר.
"סוף שבוע בכרתים" לא ממציאה את הגלגל, ולמען האמת גם לא צריכה. זו דרמה משפחתית קלאסית שעשויה היטב, מצחיקה כשצריך וכואבת בלי לסחוט את הכאב בכוח. היא מסתכלת על שלושה דורות של גברים ושואלת מה אנחנו מקבלים מההורים שלנו, מה אנחנו נשבעים שלא לקחת מהם ומה בכל זאת מצליח לעבור הלאה. אפשר לעבור מדינה, אפשר להחליף דור ואפשר אפילו לבחור בית מול הים בכרתים. המטען המשפחתי, מתברר, לא דורש כרטיס טיסה.
התרעות פיקוד העורף