חודשים ספורים לפני המהפך הפוליטי של 1977, שהעלה את הליכוד לשלטון, עלה בתיאטרון חיפה המחזמר "קריזה", שהמחיש עד כמה עמוק היה הקרע בחברה והפך לאחת היצירות המזוהות עם הקולות שלא נשמעו מספיק.
חומר אנושי
ראשיתה של "קריזה" בהפקה צנועה שהעלה התיאטרון בראשית 1976 בשם "עצבים", יצירה של סובול שהתבססה על ראיונות אותנטיים שערך בשכונות ובעיירות פיתוח בישראל.
"בשעתו, לצד זה שכתבתי לתיאטרון, גם הייתי כתב נודד של עיתון 'על המשמר' והם נתנו לי את האפשרות לבחור את הנושאים שבהם אני אעסוק", מספר סובול. "בין השאר הצעתי לעשות כתבה על מה שנקרא אז 'ישראל השנייה'. הסתובבתי בעיירות פיתוח ובשכונות מצוקה, הקלטתי על טייפ ראיונות עם אנשים ועשיתי סדרת כתבות בעיתון. היה לי כבר רקע של עבודה משותפת עם נולה צ'לטון והגענו ביחד לרעיון לעשות מחזה בשם 'עצבים' על מה שראיתי, על ישראל השנייה, על שכבות מצוקה".
"כשראיינתי את האנשים מעיירות הפיתוח ושכונות המצוקה, שאלתי בין השאר למה אתם עושים כל כך הרבה ילדים אם אתם במצב של מצוקה כלכלית כזאת", מספר סובול. "התשובה שקיבלתי מכמה אנשים ממקומות שונים הייתה 'ילדים זה שמחה', מזה בניתי את השיר. שאלתי אותם גם מהם הזיכרונות הכי טובים שיש להם מארצות המוצא, ממרוקו, מעיראק וממדינות אחרות. מישהי סיפרה לי על המנהג שהיה קיים אצלם בכפר טודרא שבהרי האטלס, שהיו לוקחים את הילד שהיה מגיע לגיל 5 לבית הכנסת, כותבים לו את האלף-בית בדבש על לוח של עץ ואומרים לו 'חביבי, לקק'. מזה נוצר השיר 'אצלנו בכפר טודרא'".
מי שנבחר להלחין את שירי ההצגה היה מוזיקאי אנונימי מבאר יעקב, שלמה בר שמו. "כיוון שבאותה תקופה הייתי מעורה במה שקורה בארץ מבחינה פוליטית וחברתית, הרעיון של מחזמר שעוסק בשכונות ובעיירות פיתוח נשמע לי מעולה", משחזר בר. "זו הייתה הפעם הראשונה שבמחזמר עסקו בפער העדתי ובישראל השנייה. הרגשתי שאני חייב להיות חלק מזה. ראיתי בעצמי אדם שמגויס לעם שלי. אתה יודע מה קרה אחרי זה? הגיע המהפך ובגין עלה לשלטון. הם (המערך; ד"פ) קיבלו עונש. זה היה מחזמר אמיתי".
"נסעתי לבית של שלמה בבאר יעקב והבאתי לו את השירים", משחזר סובול. "תוך כדי שאנחנו מדברים הוא לקח תוף ועל המקום הלחין את 'ילדים זה שמחה'".
"זה יצא במקרה", מודה בר. "באותה תקופה לא הייתה לי מיומנות מי יודע מה, אז ישבתי המון שעות כדי ליצור את שאר המוזיקה ולהשתפשף. סובול האמין בי לחלוטין, הוא זה שדחף אותי להלחין. הייתי אז אנונימי, איש לא ידע מי אני בכלל. כש'ילדים זה שמחה' יצא, התפרסמתי. בעקבות הצלחת השירים הקמתי את להקת 'הברירה הטבעית'.
'ילדים זה שמחה' הוא למעשה מחאה על עניין הילודה המרובה בצל מצב כלכלי קשה, אבל הציבור תפס אותו כשיר שמחה על הולדת ילדים במשמעות הפשוטה שלו. פעם נסעתי עם נהג מונית שסיפר לי שאשתו לא יכלה ללדת במשך המון שנים ואחרי טיפולים פתאום נתפס לה ההיריון. אז הוא אמר לי שהוא מבין באמת את משמעות השיר. אני יכול להגיד לו שזה שיר מחאה ולא שיר שמחה? לא היה לי לב".
במאי 1976 הועלתה ההצגה "עצבים" במתנ"ס באור עקיבא. "היא התקבלה בהתרגשות עצומה", מתאר סובול. "אנשים ממש היו נסערים, כי זה היה החומר שלהם".
מזרחים על הבמה
אבל הממסד לא ראה בעין יפה את ההצגה הנוקבת. "כשהצגנו את 'עצבים' בפני אנשי 'אמנות לעם' (הגוף שהיה אחראי על הבאת תרבות לפריפריה; ד"פ), הם נבהלו", נזכר ויינגרטן. "הם טענו שההצגה קיצונית מדי, שהיא מחרחרת ריב עדתי ומהווה ממש הסתה לאלימות. הם סירבו להפיץ אותה. במקום להיכנע, תיאטרון חיפה העלה אותה על הבמה המרכזית כיהלום של מחאה חברתית".
כשצ'לטון החליטה להעביר את ההצגה מבמות קטנות לאולמות התיאטרון הגדולים, סובול היה במילואים בבקעת הירדן ולכן לא היה פנוי לכך. משכך, פנתה צ'לטון לויינגרטן, שיפתח את החומרים.
"בדיוק סיימתי את לימודי התיאטרון באוניברסיטת תל אביב והשתתפתי בקבוצת התיאטרון של נולה צ'לטון ותיאטרון חיפה", משחזר ויינגרטן. "נולה, שהייתה חלוצת התיאטרון הדוקומנטרי-חברתי בישראל, פנתה אליי ואמרה לי שהיא רוצה להעלות את 'עצבים' לבמות הגדולות. היא סיפרה שסובול במילואים וביקשה ממני להסתובב בכל מיני שכונות ועיירות פיתוח - מה שנקרא 'ישראל השנייה' - ולראיין אנשים כדי לאסוף הרבה חומר. עשיתי את זה ועיבדתי את המחזה של סובול להפקה גדולה. בחרנו לקרוא לה בשם העממי 'קריזה'".
"'קריזה' נועדה להעלות לתודעה את מצבם הקשה והמפלה של יוצאי עדות המזרח", נכתב בעיתון "דבר" ב-12 בנובמבר 1976. "ההצגה מתארת את האבות, שחלקם רכשו מעמד אך רבים מהם שקועים באפתיה ובייאוש, ואת בניהם ובנותיהם, המתגלגלים למוסדות לעבריינים ולנערות סוטות. זו הצגה המתיימרת להיות כתב אישום נגד החברה הישראלית, נגד הממסד ה'לבן' המפלה את ה'שחורים הדפוקים' כל שנות קיומה של הארץ".
"ההצגה מתחילה בכיכר של עיירת פיתוח כשבא צוות טלוויזיה ומתחיל לראיין אנשים ועוברי אורח, מזרחים ואשכנזים, שמספרים את סיפורם האישי", מציין ויינגרטן. "זו הייתה הפקה בומבסטית. את ההצגה ליווה צוות שחקנים מוכשר, ובנוסף הרכב של 20 רקדנים ורקדניות. לצד שלמה בר על התוף ניגנה להקת פיאמנטה שניגנה מוזיקת רוק מזרחית.
כשויינגרטן נדרש לסוד ההצלחה של ההצגה הוא עונה, "ההצגה הצליחה כי היא הביאה קול של אנשים שלא נשמעו. באחד הראיונות שעשיתי לצורך ההצגה בשכונת התקווה, שאלתי את אחד התושבים איך יוצאים מפה לכביש הראשי כדי שאוכל לחזור הביתה, והוא אמר לי 'מפה לא יוצאים'".
ההצגה עוררה גם ביקורת חריפה: היו שחששו כי הבוטות שלה תלבה יצרים ותעמיק את הפילוג בחברה. המבקר גדעון עפרת הצביע על הדרת יוצרים ושחקנים מזרחים מתיאטרון חיפה, ואילו מיכאל הנדלזלץ טען כי ההצגה מציגה מציאות ללא ריחוק אמנותי, ומאפשרת לאשכנזים שבעים למרק את מצפונם. "היו שטענו שרוב השחקנים הם אשכנזים שעוסקים במצוקות של מזרחים וזה לא נראה טוב, אבל זה שטויות. היו גם מזרחים על הבמה. שלמה בר לא מזרחי?", אומר ויינגרטן.
בסוף 1977, לאחר כמאה הצגות, ירדה "קריזה" מהבמות, אך השפעתה לא הסתיימה עם ירידת המסך. המחזה, שהעז להציב את מצוקותיהם של מי שנותרו בשולי החברה במרכז הבמה, סלל את הדרך ליצירות מחאה חברתיות שבאו אחריו, בהן "סורגים" ו"מאמי". 50 שנה לאחר שעלתה לראשונה, "קריזה" נותרה עדות לתקופה שבה התיאטרון לא רק שיקף את המציאות הישראלית, אלא גם העז להתעמת איתה.
התרעות פיקוד העורף