בדרך כלל כשחושבים על הצגות של תיאטרון גשר מצפים לכובד, קלאסיקה ותפאורה גרנדיוזית ומפוצצת. אבל הפעם הלכתי להצגה שבוחרת בפשטות בימתית ובאינטימיות. זאת כדי לספר סיפור על חבורת נערים במחלקה סגורה שמעלים הצגה. היופי הוא שדווקא מתוך הפשטות הזו נחשפת אמת רגישה ומורכבת. הילדים השונים והמיוחדים מצליחים לגעת בצופה, מתוך ההקצנה של מצבים רגילים, דרך נגיעה במאניה-דיפרסיה, דיספוריה מגדרית, אספרגר, הפרעת חרדה וסכיזופרניה - הם מצליחים לחשוף משהו על כולנו.
בכניסה להאנגר הקטן, אנו נכנסים מיד לעולם האינטימי של הילדים המאושפזים. הם שוכבים קרוב אלינו, ולצד כל ילד חפצים בודדים, בין אם אלו עגורים מקופלים או יוקליילי. תארו לכם ילד שכל עולמו מתרכז בעגור מקופל? לכולנו היה פריט כזה בילדות. זו הצגה שמתרכזת בדבר אחד, לא בתפאורה גדולה ולא במופע ראווה לעיניים. החלל קטן והקהל מקיף את הבמה, כלומר אנחנו יכולים לראות אחד את השני - מה שיוצר תחושה שאין יותר מדי מאחורי מה להסתתר. לא לשחקנים, וגם לא לקהל. אנחנו מיד הופכים לחלק מחוויית החשיפה הרגשית.
ככל שהעלילה מתקדמת, אנחנו מגלים שהסיפור הוא לא באמת על "לנצח" את המחלה או להשתחרר מהמחלקה, אלא לדעת להיות ילד "עם" משהו. ומי מאיתנו לא ילד, או מבוגר, "עם" - עם מחלות ואובססיות ותיקים שהוא סוחב? לאט לאט הילדים נכנסים לך ללב. אתה לא מרגיש שהם שונים, אלא, כמו בהרבה דרמות התבגרות - יש תחושה שהמבוגרים הם המוזרים, בעוד שלילדים יש עולם שרק הם שייכים אליו. עולם של אנשי צוות, שיח סודי, אינטימי, על תרופות ושינויים שרק הילדים והצוות מכירים - ואנחנו זוכים לצפות בו מבחוץ. מה שמוביל לדיוק הגדול ביותר בהצגה בעיניי: מערכת היחסים המורכבת בין מנהל המחלקה, ד"ר יורש, לבין הילדים המאושפזים.
גלעד קלטר עשה עם זה עבודה מצוינת מבחינה משחקית. איך שהוא זז, התנשא אפילו, כששמר על הגישה הרפואית שלו מול הגישה הפסיכודרמטית של מורת התיאטרון. ממש ראיתי בו את הרופאים שלי. הוא לא ראה מחלות - אלא ילדים עם חלומות. כמו אלמה שחלמה להיות פסיכיאטרית, והוא השאיר אותה לבד לטפל בילד אחר. הוא האמין בה. בעולם אחר אני הייתי יכולה להיות הילדה הזו, שהיא נשית ורגישה, אימהית, חוצפנית, וזה מקובל להיות כזו. הוא לא היה סתם רופא - הוא החזיר לי את הרופאים האישיים שלי.
הרגע היפה ביותר בהצגה היה רגע שמשתף את הקהל. כזה שמתאפשר בעיקר בהצגות קטנות, במיוחד כשרואים אחד את השני. באותו הרגע הילדים שואלים שאלות קלות עד כבדות כחלק משיעור משחק, וכולם מרימים יד בהתאמה. מי כמוני אוהב חתולים? מי השתכר עד מבוכה? מי הרגיש זר בגוף של עצמו? ופתאום אלו לא רק שאלות על מחלות נפש, אלא שאלות יפות כל כך שנוגעות בכולנו, וככה גם אני הרמתי יד, דמעתי, צחקתי והשתתפתי.
עם זאת, חשבתי שההצגה מתעסקת בשאלות כבדות בלי לפצוע מדי. ואולי יש כאן קצת זהירות של היוצרים. לדעתי, נקודות המשבר היו מרוככות במעט, אולי כדי להשאיר אותה תחת הכותרת "הצגת נוער". אישית, לי זה היה בול, ועדיין, חשוב לציין את זה. כמו כן, היו מספר שבירות של הקיר הרביעי שקטעו את הרצף הסיפורי כדי להדגיש את חשיבות התיאטרון. אני חושבת שאם ההצגה הייתה סומכת יותר על עצמה - וגם עלינו, הצופים - היא הייתה אפילו טובה יותר.
בסוף, מה שעבד הוא בחירת פסקול מוזיקלי מעניין, כולל שיר מקורי ששייך לדמות של תום, הסלואו-מושנים באמצע סיטואציות, תאורה מתאימה ובמה מסתובבת. הכתיבה, שהייתה עמוסה בקלישאות - אבל גם צוחקת על עצמה, והבימוי שהחזיק את כל הרבדים האלו יחד. כל אלו גרמו לי לבכות במשך כמעט שעה וארבעים דקות. אבל בעיקר, ניכרה עבודת רקע שנעשתה כאן על מערכות היחסים בין ילדים מטופלים לרופאי ילדים רגישים.
התרעות פיקוד העורף