בארץ הקטנה הזאת מאוד קשה לחיות מאמנות. הקהל מצומצם ואין פרנסה לכולם. זה מצב נורא שלצערנו הגיע באחרונה עד כדי התאבדות. לא רק שזה נהיה רע מיום ליום, נראה שהאמנים ייקלעו למצבים הרבה יותר גרועים. זה הולך להיות בלתי נסבל. מי מהאמנים הצעירים שיוכל לעזוב את הארץ, יעזוב. לעומתם, הוותיקים, נאמר מגילי ומעלה, עלולים לגמור את החיים שלהם בצורה מחפירה. אני חוששת שגבי שושן הוא לא המקרה האחרון".
יומיים לפני יום הולדתה ה־60, דפנה ארמוני, מהזמרות הגדולות שלנו, שבלעדיהן אי אפשר לתאר את פס הקול המלווה את חיינו, מנחיתה מונולוג מהמם בעוברנו את סף דירת החדר השכורה שלה בתל אביב. צפוף בדירה הזאת, שבה הקריירה של ארמוני מתועדת על הכתלים באמצעות שלל צילומים, תעודות ואותות הוקרה.
"אני אישה חד־הורית שחיה מיום ליום את מלחמת ההישרדות שלי", ארמוני מדהימה בדבריה. "אין לי כוח לטלפונים מהבנק ומכאלה, בייחוד כשאין לי כסף להפקיד. אני חוששת שבכל רגע ידפקו לי בדלת ויבואו לעשות אצלי עיקול. כבר עברתי את הסיפור הזה יותר מפעם ואני לא רוצה שיחזור. פעמיים נאלצתי לפנות לשוק האפור, אחרת לא הייתה לי אפשרות לממן את לימודי התאומים שלי - אלה בתיכון לאמנויות ועדן בתיכון אקסטרני".
"כמו הרבה אמנים אחרים, אני חיה באי ודאות ואף פעם לא יכולה לדעת מה יצפה לי בחודש הבא", היא מוסיפה. "זה מטורף לחיות ככה. הישרדות זה לא בטלוויזיה. זה לא טילטיל. ההישרדות האמיתית היא פה, כשכל פעם עלי להמציא את עצמי מחדש כדי להתקיים. אני מורידה את הכובע בפני מירי אלוני ויהודה קיסר שמוכנים להופיע ברחוב. לי אין אומץ לעשות את זה ואני בטוחה שרוב האמנים כמוני".
לדברים האלה מתלווה תהייה כיצד 40 שנות קריירה הניבו שני אלבומים בלבד. כשארמוני מתחקה אחר שורשי ההחמצה, היא מגיעה לשנת 86'. אז, כשהיא כבר בת 30, אחזה את אלבום הבכורה שלה, שנשא את שמה ובו להיט חייה, "אלה". השיר התנגן בלי סוף, האהבה בינה לבין מחברו, שלום חנוך, עדיין לבלבה, כפי שמסגירים המבטים בצילום עתיר רגשות שלהם בדף המילים שצורף, אבל להצלחה הגדולה לא היה המשך.
"במקום שחברת התקליטים תדרבן אותי לעשות את התקליט הבא, כמי שהייתה חתומה שם על הוצאת שלושה תקליטים, היא השתהתה ואגב כך איבדה קלטת של שירים שהבאתי אליה", טוענת ארמוני. "קודם לכן תקליט שהייתי אמורה להוציא בלונדון להפצה בינלאומית נפל כשהמפיק היהודי שלו, דיוויד פארדו, ירד מנכסיו".
בהיותה בת 5 יצאה עם משפחתה ללונדון, לרגל לימודי אדריכלות נוף של אביה המנוח, אריק. בעשר שנותיה שם למדה לנגן בכינור, רקדה בלט והייתה ספורטאית מצטיינת. לדבריה, כלל לא שאפה אז להיות זמרת. "חלמתי להיות דיילת אוויר - אבל התברר שאני פוחדת לטוס - או בלרינה, אבל גדלתי בממדים וזה כבר לא התאים", היא מספרת. "כיום, הממדים שלי לא מפריעים לי להיות מאוד אנרגטית ובכושר".
ארמוני העבירה את שירותה הצבאי בלהקת גייסות השריון והמשיכה בשנת קבע בצוות הווי חיל האוויר. בעודה במדים התפרסמה לראשונה עם השיר "בתוך", ששרה בפסטיבל הזמר והפזמון בלחנו של יאיר רוזנבלום. כשהשתחררה, המשיכה איתו ועם שיריו בסרטו של אבי נשר, "הלהקה". "הכי פחדתי שם מהסצינה שבה היה עלי לפתוח את כפתורי החולצה", היא נזכרת. "עם החינוך הבריטי שלי, היה לי קשה לעשות את זה. מי שהמריץ אותי בכך היה מאיר פניגשטיין, הוא פוגי, שישב לידי והצחיק אותי".
ארמוני השתתפה בסרט נוסף, "יוצאים קבוע", בבימוי בועז דוידזון, ובגיל 23 זכתה לאחד משיאי הקריירה שלה, כשחברה לאריק איינשטיין ולשלום חנוך בהופעה משותפת. "בשבילי זה היה כמו להופיע עם דיוויד בואי ועם מיק ג'אגר", היא מתמוגגת עד היום. "הייתי צריכה למצמץ כדי להיות בטוחה שזה קרה במציאות. נסענו גם להופיע בארצות הברית ואריק שמח במיוחד לראות שם משחקים של ה־NBA. בסך הכל היה לנו כיף יחד, ואריק לקח אותי גם להשתתף במופע 'חמוש במשקפיים'".
"זכיתי לשיר עם אריק בשני המופעים האחרונים שלו על הבמה, והוא היה מקסים", מספרת מי שכונתה על ידו "מחבוב־הוכהויזר", כבת למשפחת חובב, שממנה יצאו הקריינים משה חובב וראומה אלדר. וגם "שיינקייט" קרא לה, כלומר יפה. "עם השנים לא היה בינינו קשר רציף, אבל כל פעם שמחתי לחזור לדבר איתו", אומרת ארמוני. "הפעם האחרונה הייתה ביום ההולדת ה־21 של ילדי, כשלבקשתי הוא התקשר לברך אותם".
כשארמוני מתייחסת לבריאותה, צפה ועולה הפציעה הקשה במהלך 2012, כשהחליקה בבניין מגוריה. היא, ששרה באמבולנס כמו גדולה את "אלה" לאנשי מגן דוד אדום שפינו אותה ונידונה מאז לייסורים, לטיפולים מורכבים ולסיוע של כיסא גלגלים, הליכון וקביים, חושפת כעת שלפציעה הזאת ולתוצאותיה קדמו כשלים בריאותיים שאיימו על חייה. "הכל שמרתי בתוכי עד שסדנה של תשעה חודשים אצל הקואוצ'ר אלון אולמן פתחה אותי ואפשרה לי לספר את מה שעברתי", היא מעידה.
ארמוני צוללת כעת לגיל 20: "פתאום הרגשתי כל מיני תחושות מוזרות, שאחריהן לא היה לי כוח בגוף. הגעתי מדי פעם לבתי חולים מתוך חשש שאולי יש לי משהו שלא גילו עדיין. היו רופאים שמפאת היותי אמנית הסיקו שזה משהו נפשי. אחרי כמה שנים גילו בבדיקה שיש לי סוג מצומצם של אפילפסיה, שבה לא מאבדים את ההכרה ולא נופלים. כהקדמה לכך הייתי רואה כפול או מטושטש. זה היה עלול לקרות באופן לא צפוי, בכל מקום ובכל שעה. פעם אלי גורנשטיין מצא אותי ברחוב על ספסל, גמורה.
"אחר כך הייתה לי תקופה של הופעות שבה לקחתי את עצמי בידיים ועשיתי פילאטיס והגוף שלי היה חזק מאוד. יום אחד הלכתי ופתאום נתפסו לי השרירים ברגליים. אז התברר שיש לי בעיה של קרישיות יתר בדם. בשנת 2000 עברתי אירוע מוחי חולף, שבעקבותיו לקח לי שנה לחזור לתפקד באופן רגיל".
בעודנו הולכים בעקבות התיק הרפואי של ארמוני ניתק סיקור מהלך הקריירה שלה. אז נחזור אל שלהי 79'. לאחר המופע עם אריק ועם שלום, שיחקה בתיאטרון הקאמרי בהצגה "הוצאה להורג" בבימוי חנוך לוין. כעבור שנים אחדות גילמה בקאמרי את אשתו של מלך סיאם במחזמר "המלך ואני", לצדו של יוסי גרבר שנפטר לאחרונה. ארמוני היא זמרת מחוננת שגם משחקת בקולנוע, בטלוויזיה ובתיאטרון. מאז 98' היא מופיעה בתפקיד לונה בהצגת הלהיט "בוסתן ספרדי" בהבימה, שם שיחקה גם בהצגות אחרות.
למרות כל השירים וההצגות לא עלה בידיה להגיע לרווחה כלכלית, ובמרוצת השנים הסתגלה לנדוד מדירה לדירה. "בשנות ה־90 הורי העמידו לרשותי סכום כסף שיעזור לי לרכוש דירה", היא מספרת. "בדירה הקטנה ההיא, בשכונת ביצרון בתל אביב, לא גרתי אפילו יום. היא לא התאימה למגורי אמא חד־הורית עם שני ילדים קטנים (ארמוני נמנעת בנחישות מלהסגיר את זהות אביהם - יב"א; אלה היא שחקנית מאוד מוכשרת, ועדן חוזר מתפקיד ביטחוני בחו"ל ליום ההולדת של אמו), שכבר היו בגן ילדים בסביבה אחרת בעיר".
ארמוני מספרת על מסע אינסופי בין דירות שכורות, מהן במצב תחזוקתי לא טוב. "'אל תשליכני לעת זקנה' מתייחס גם לאמנים ותיקים", היא אומרת. "קורה משהו רע במדינה הזאת. אומנם מצד אחד אני נתקלת באנשים נפלאים עם לב קסום, אבל מצד שני יש אטימות שמקשה על החיים".
קשיי הפרנסה גרמו לארמוני לחפש פתרונות יצירתיים. "כשהילדים שלי היו קטנים, מצאתי את עצמי עובדת בבית קפה בתל אביב, מדיחה שם את הכלים ושוטפת את הרצפה", היא נזכרת. "התעלמתי מהתגובות, כל עבודה מכובדת. שמחתי לסיים את המשמרת עם 90 שקל ביד, בידיעה שאיתם אוכל לקנות מטרנה לתאומים שלי".
שנים רבות היא חברת אמ"י, איגוד אמני ישראל. יוזמתה להביא אמנים ותיקים, מתוגברים באמנים צעירים, להופעות בפריפריה, בעיקר לגילים המבוגרים יותר, קיבלה גושפנקא רשמית ותמשיך להתקיים כל שנה.
כשהוצע לה, לוחמת נמרצת נגד שיטת תשלום לאמנים בשוטף פלוס נצח, להגיש מועמדות לוועד המנהל של אמ"י, לא נעתרה מיד. במחשבה שנייה אמרה לעצמה "יאללה, נראה". כשיו"ר האיגוד מאז 2002, יענקל'ה מנדל, התרשם מפועלה והציע שתחליף אותו, הודתה על הפנייה, אבל הציעה שיתחלקו בתפקיד.
"אני לא חושבת ששגיתי", ארמוני אומרת. "צריך לזכור שלפני הכל אני אמנית שעליה לעסוק באמנות שלה וגם להתפרנס ממנה. על תפקיד יו"ר אמ"י לא מקבלים אגורה. גם יענקל'ה לא מקבל שכר מאמ"י, אבל לו יש ממה להתקיים. חצי שנה התחלקנו בתפקיד עד שאמן בעל השפעה באיגוד דאג לדחוק אותי החוצה, אף על פי שהעבודה המשותפת עם יענק'לה הייתה מבורכת. יענק'לה הציע לי לכהן כיו"ר קרן אמ"י, שלא בשכר. זה לגייס משאבים לאיגוד".
הייתה לך שם עוד חגיגה.
"סגירת מעגל מרגשת עם 'אתה פה חסר לי' ששרתי שם. בעבר אביב גפן כתב את השיר עבורי. כשראה שלא עשיתי איתו כלום במשך שנה שלמה, כי לא היו לי האמצעים להקליט, הוא העביר אותו לנורית גלרון. כפיצוי, הוא כתב לי עם אביו את השיר 'בין הצדפים' לאלבום השני שלי, אבל השיר לא תפס".
כעת, ארמוני ניגשת לממש את חלום האלבום השלישי באמצעות אתר "הדסטארט", שדרכו משתפים אמנים את הציבור במימון אלבומיהם. עד כה צברה שליש מ־120 אלף שקל שביקשה לגייס דרך האתר. "זה עכשיו או לעולם לא", אומרת ארמוני. "ברור שיש מתח, אבל אני לוקחת את כל העניין בתור ספורט. אני סומכת על הקהל שלי שיעזור לי להגיע לאלבום, כביטוי לאהבה ולהערכה שיש לו כלפי וכלפי המוזיקה שלי".
התרעות פיקוד העורף