ביום שני שעבר נפל דבר בעולם התיאטרון: באספה מיוחדת שכינס לשחקני התיאטרון ולעובדיו, הודיע אילן רונן, המנהל האמנותי של הבימה ב־12 השנים האחרונות, על פרישתו. רונן יסיים את תפקידו בחודש אוגוסט הקרוב ואת כהונתו תחתום ההצגה "לבד בברלין" שתועלה בחודש יולי בבימויו.
לא לגמרי ברור אם יש קשר בין הדברים, אבל באותו היום בדיוק הודיעה שרת התרבות מירי רגב על הקמת ועדה מייעצת לבחינת מעמדו של הבימה כתיאטרון לאומי. הוועדה הוקמה בעקבות דוח מבקר המדינה על הקשיים הכלכליים של המוסד, שהוכרז ב־1958 כתיאטרון הלאומי של ישראל.
“לצערי הנושא של תיאטרון לאומי זה מנהג שהגיע מאירופה. ושם, כשתיאטרון מוכתר כתיאטרון לאומי, הוא מקבל 90% תקצוב”, אומר רונן על הנושא הבוער התורן בתחום התרבות בארץ, “גם השרה רגב וגם ושרי התרבות שהיו לפניה תקצבו רק 30%, כשאת ה־70% הנותרים המנכ”ל והמנהל האמנותי צריכים לקושש על ידי כך שהם דואגים שיבואו צופים ותהיינה הכנסות. אפילו התיאטרון הלאומי באתונה - ושם הם הרי בצרות כלכליות הרבה יותר גדולות מהבימה - מתוקצב כ־30 מיליון יורו. כלומר, אנחנו במצב כלכלי גרוע יותר מאחת המדינות העניות באירופה”.
וכדי להמחיש את המחויבות הציונית של התיאטרון, נותן רונן את הדוגמה הבאה: “אחד השיאים שלנו בנושא הוא שאנחנו היינו התיאטרון היחיד שהוזמן לבימת אולימפיאדת לונדון ב־2012, שאז ניסו להחרים את ישראל. אין לי ספק שהסיבה שהבימה נבחר היא שזה התיאטרון העברי הראשון ושמו הולך לפניו”.
רונן (68) גדל בקיבוץ גינוסר ולמד בחוג לתיאטרון של אוניברסיטת תל אביב, וכבר בגיל 27 הוא מונה למנהל האמנותי של תיאטרון החאן בירושלים. ב־1982 הוא מונה לבמאי הבית של תיאטרון הקאמרי, ומ־2004 הוא מכהן כמנהל האמנותי של תיאטרון הבימה, שם, בין היתר, טיפח דור חדש של שחקנים צעירים ומוכשרים.
בשנת 2011 היה רונן למנהל האמנותי הראשון בישראל שנבחר לנשיא איגוד תיאטרוני אירופה (UTE). ילדיו, יעל ומיכאל, ממשיכים את דרכו: לאחרונה נבחרה יעל לבמאית ומחזאית קבועה בתיאטרון “גורקי” הברלינאי, ואילו מיכאל מביים הצגות בלונדון ובברלין.
לדברי רונן, במהלך שנותיו בהבימה, הציע לא אחת וללא הצלחה תוכניות שונות, שמטרתן להעלות את קרנו והצלחתו של התיאטרון בארץ עולם, בהן שיתופי פעולה עם תיאטראות עולמיים, פסטיבל תיאטרון יהודי שיציג מחזות מקור ומחזאות יהודית מכל העולם, פסטיבל שייקספיר בכיכר התיאטרון והקמת מרכז מבקרים - “מעין מוזיאון חי” לדבריו.
“אני לא אומר לעשות הכל עכשיו ומיד”, הוא מסביר, “אבל בואו נעשה תוכנית כספית לעשור הבא. תוכנית ששואבת רעיונות ממה שקורה בעולם. למשל בתיאטרון אוסלו הבינו שהם, בדומה לישראל, נשכחים מבחינה תרבותית. אז הם עשו פסטיבל אנריק איבסן בתיאטרון הלאומי. התוצאה הייתה פסטיבל מהחשובים בארץ, שקורה בכל שנתיים, שמוצגות בו הצגות מהטובות באירופה. זו הייתה החלטת ממשלה שמתקצבת את הכל. אני יודע שעיריית תל אביב הייתה רוצה מאוד לעשות פסטיבל שייקספיר בכיכר”.
רונן, שניהל שלושה מהתיאטראות החשובים בארץ, די מיואש מהמצב: “הייתה לי זכות ייחודית לעשות את מה שעשיתי וזכיתי להרבה אהבה מצד היוצרים, אבל תמיד העמדתי לפני יעדים. ברור שאם היה ניתן לממש חלק ממה שהזכרתי הייתי שמח להמשיך, אבל כשראיתי שהעסק במבוי סתום ואין לי מה לעשות, החלטתי ללכת הלאה. אני במאי ותמיד מחפש אתגרי בימוי”.
התרעות פיקוד העורף