ההצגה "מהוללת" מאת פיטר קווילטר קורצה מאותם חומרים שמפרנסים מצוין תיאטרון מסחרי מחד ותיאטרון רפרטוארי מאידך. ההצדקה להעלאת המחזה המצחיק שביימה נועה רבן, תלויה בשחקנית מוזיקלית שניחנה בכישרון קומי ומסוגלת לזייף קטעי שירה.
סיפורה של פלורנס פוסטר גנקינס הוא סיפורה של זמרת שבאף אחת מההקלטות שלה לא היה צליל אחד נכון. לאחר שהגשימה את חלומה בגיל מבוגר והופיעה בקארנגי הול, היא נפטרה, ויש הטוענים שזה קרה מפני שהבינה שהקולות שנשמעו באולם היו קולות של צחוק, לעג וקלס.
המחזה מוצג מנקודת מבטו של פסנתרנה, ששומע את הזיופים הרבים, אך נסחף אתה לאשליה. מדובר במחזה קטן המיועד למספר מצומצם של שחקנים, המביא את הצופים להיות המאזינים של הזמרת שהאזינו לה וגם לגלגו על יכולתה הקולית בו־זמנית.
לאחר שהאזנתי לשירי המופע שלה, "אישה נוסעת", צפיתי בה מזייפת את השירים במחזה באופן מהוקצע, משימה קשה במיוחד, אך היא הפיקה את הרגש המדויק של חוסר מודעות מצד הדמות, במודעות מלאה של שחקנית בעלת ניסיון רב בהגשת קטעי שירה שניחנה ברגש מוזיקלי מדויק.
לילי בן נחשון עיצבה תפאורה זוהרת, יובל כספין עיצב תלבושות גרנדיוזיות, חני ורדי עיצבה תאורה יפה ואבי בנימין היה אחראי על הניהול המוזיקלי.
התרעות פיקוד העורף