המיוזיקל "שורת המקהלה", מאת מייקל בנט (טקסט) ומרווין האמליש (מוזיקה), שרץ על בימות ברודווי מאז 1975 ושבר אינספור שיאי עולם, מאיר זרקור על מאחורי הקלעים של עולם האודישנים: אנשים שמגיעים להיבחן לתפקיד, ועל הדרך חושפים צלקות, אכזבות ושלל חלומות שנוגעים בזוהר ובתהילה. נדמה שאין תפקיד כפוי טובה יותר מלהיות בשורת המקהלה: שחקנים ורקדנים שמתפקדים כחלק מלהקה גדולה, בלי יכולת להתבלט; הפועלים השחורים של מחזות הזמר, אלה שאף אחד לא יעצור בסוף ההצגה ויחמיא להם על התפקיד.
אפשר לציין את מיה דגן המגלמת את קאסי, הרקדנית הבוגרת שמחפשת להשתלב בשורת המקהלה, אחרי ניסיון להצליח בלוס אנג'לס. התפקיד של מיה דגן דורש צניעות רבה. אין לי מושג אם צניעות זה הצד החזק של דגן, אבל ניכר כי היא מביאה לתפקיד הזה צניעות וכשרון. גם יחזקאל לזרוב, המשחק את הבמאי שחייב לבחור את קומץ הרקדנים, עושה עבודה נפלאה, בייחוד בקטעי הריקוד, אז הרקדן שבתוכו מתפרץ החוצה ומדגים כישרון מהו. דנה פרידר, המגלמת את וואל, שיתרונותיה הבולטים של בת דמותה הם ניתוחיה הפלסטיים, מתגלית כהפתעה נעימה בתחום המשחק ובונה דמות מעניינת.
מילה טובה גם לשותפים להצלחת המחזמר: המתרגם אלי ביז'אווי, המנהל המוזיקלי אמיר לקנר, התלבושות הנפלאות של יובל כספין, עיצוב תאורה מרשים של קרן גרנק, הדרכה קולית מצוינת של דוקי עצמון ותפאורה מרשימה של ניב מנור.
בשורה התחתונה: הפקה מרשימה ויפה, שמצליחה לרגש ולהעביר את המסר שלפיו מאחורי כל אדם שמגיע לאודישן, יש סיפור חיים.
התרעות פיקוד העורף