שנת 1991. האינתיפאדה הראשונה. שרשרת אירועים אלימים מצד הפלסטינים. לעומת “לשבור להם את הידיים ואת הרגליים”, הוראתו התקיפה של שר הביטחון דאז יצחק רבין, נעשה ביפו, אחותה הערבית של תל אביב, מהלך הפוך של קירוב לבבות דרך האמנות, באמצעות הקמת תיאטרון משותף לבני שני העמים.

גבי אלדור, פעילת שלום ותיקה מקרב האמנים, הייתה אז בין מקימי תיאטרון יפו, או התיאטרון הערבי־עברי, כפי שנקרא בראשיתו, ליד מועדון החמאם ביפו העתיקה. היא ביימה עם יגאל עזרתי את הצגת הפתיחה שלו, “הערב רוקדים”. מבין משתתפיה דאז (עמה גם דוד שמול) נמנית אלדור עם חברי הגרסה המחודשת, שתעלה בשני הבא בפסטיבל “מדיטרנה” באשדוד וב־25 בחודש בהצגה חגיגית בתיאטרון יפו.

“לא במקרה הגעתי אז להקמת התיאטרון הזה עם יגאל עזרתי, שאיתו אני מנהלת אותו”, מספרת אלדור. “כבר ב־56’, בהיותי תלמידת תיכון, הכותרת ‘כוחותינו דוהרים במרחבי סיני’ עשתה לי לא טוב. לימים, כשראיתי במו עיניי את שכונת המוגרבים בירושלים נהרסת מול הכותל המערבי, חלפה לי השמחה על שחרור הכותל, אם בכלל שמחתי. כשהרב גורן תקע שם בשופר והצנחנים בכו מאושר, בי התחולל שבר מאוד עמוק”.

אומנם התיאטרון שהקמתם ביפו פועל להידוק הקשר בין העמים, אבל נראה שלאחר 30 שנה הוא נותר תיאטרון שוליים.

אריק איינשטיין. צלם : יעקב סער, לע

“אכן אנחנו תיאטרון שוליים בהגדרה, פרינג’. אומנם אנחנו רוצים להגיע לקהל יותר גדול, אבל איננו שוכחים שתכולת האולם שלנו היא לא גדולה. עם זאת, למופעים אצלנו, כמו אלה המוקדשים לאום כולתום ולפריד אל אטרש, וגם הצגת ‘מחכים לגודו’, קשה להשיג כרטיסים. אנחנו תיאטרון מצליח, אך לא מתעשר”.

למעשה, “הערב רוקדים”, ההצגה שאיתה פתחו אלדור וחבריה את תיאטרונם היפואי, הושק בפסטיבל עכו, “שם היה מלא עד אפס מקום ואנשים רבו על כרטיסים”. ההצגה, שאת עלילתה רקמו אלדור את עזרתי עם סיני פתר, נעשתה בהשראת “הנשף”, סרטו של אטורה סקולה, והיא משחזרת בתנועה ובלי אומר את גלגולי אולם ריקודים יפואי על באיו.

תגלית ההצגה, שמבקרים הפליגו בשבחי יופייה, הייתה רונית אלקבץ המנוחה. “רונית, שהייתה חדשה בתחום, כבשה את הקהל בהופעתה”, מעידה אלדור. “ההפקה הנוכחית היא בחלקה שחזור ובחלקה יצירה מחדש. בין המשתתפים בה נמצא יאיר ורדי, מנהל מרכז סוזן דלל, שבעברו הרחוק היה רקדן להקת בת שבע, וסופי צדקה”.

רונית אלקבץ. צלם : ליהיא לפיד

בהפקה המקורית הייתה אלדור במיטב שנותיה, כעת היא מתקרבת לגבורות, ושומרת על הופעתה הנאה. “אני כמעט בת 78 ואוזניים תצילנה. אני אומרת את זה ולא מאמינה לדבריי, אם כי כנראה זאת עובדה שאי אפשר להתווכח איתה”, היא אומרת בהומור.

בהצגה הגוף משתף איתך פעולה, או שזה נעשה יותר קשה?
“בטח שזה יותר קשה, אם כי הגוף מתאים את עצמו. אנחנו גם יותר מתנועעים קלות מאשר רוקדים. למען האמת, בין שלל הדברים שעשיתי בקריירה הארוכה שלי אף פעם לא הייתי ממש רקדנית”.

גם וגם וגם

אלדור היצירתית מתגלה בהתפזרותה על פני תחומים מגוונים: שחקנית, במאית, כוריאוגרפית, מבקרת מחול, מתעדת המחול הישראלי, מתרגמת וכאמור המנהלת האמנותית של תיאטרון יפו עם עזרתי. “כשהייתי צעירה יותר, זה נחשב כלא בסדר”, היא מעירה בחיוך. “היו אומרים לי: ‘תחליטי סוף־סוף מה את: שחקנית, זמרת, רקדנית או משוררת?’. היו אומרים לי את זה לעתים אפילו בכעס, וזה היה מטיל עלי אימה נוראה, כי לא יכולתי להחליט. היום, תודה לאל, אמן יכול להיות כל מיני דברים בעת ובעונה אחת”.

בספרה “ואיך רוקד גמל?”, שהופיע לפני שמונה שנים, מתגלה אלדור כמי שצמחה מתוך האמנות של שלהי תקופת המנדט. סבתה, מרגלית אורנשטיין, שלאחר עלייתה ארצה ב־1922 מאוסטריה הייתה ממקימי התיאטרון הארץ־ישראלי ותיאטרון האהל, נחשבת עם בנותיה התאומות יהודית ושושנה (אמה של אלדור) כחלוצות המחול הארץ־ישראלי. ובעוברה בחוצות תל אביב, היא מנפנפת לשלום לבתים ייחודיים שתכנן סבה, האדריכל יעקב אורנשטיין.

כישרונותיה של אלדור התגלו מילדות. “התפקידים היפים ביותר שלי היו בבית חינוך לילדי עובדים. בין השאר הופעתי בתור הזמיר בהצגת ‘הזמיר של מלך סין’. בהצגת פורים שם הצגתי את אסתר המלכה מול אריק איינשטיין שהופיע כאחשוורוש - והתביישתי עד מוות”, מספרת אלדור, שב־59’ הגיעה בעקבותיו ללהקת הנח”ל. “הלהקה הזאת, שבה היה לי מפגש בלתי נשכח עם נעמי פולני, המנהלת המוזיקלית והכוריאוגרפית שלנו, הייתה שיא מאוויי. השתחררתי ממנה כשחקנית וכזמרת, וכנוגדן לכך נרשמתי ללימודי פילוסופיה וספרות אנגלית באוניברסיטה העברית.

היא שיחקה אז ב”ניני”, סרטו של שלמה סוריאנו, שהיה הראשון בין הסרטים שבהם הופיעה, לאו דווקא בתפקידים ראשיים. אגב, אריק איינשטיין היה כוכב אותו סרט. בין הסרטים שבהם גילתה נוכחות מסוימת, לצד “אני אוהב אותך רוזה”, “בן לוקח בת” ו”זעם ותהילה”, היה “השמלה”, סרטו החדשני של יהודה (ג’אד) נאמן. “זה היה סרט יפה ואינטליגנטי מאוד בהשפעת הגל הצרפתי”, היא מציינת.

שבו נחשפת קצת.
“אם אתה מתכוון לעירום, אני שמחה שעשיתי את זה. יש לי מזכרת מאיך שנראיתי אז”.

במהלך לימודיה באוניברסיטה נישאה אלדור למרצה שלה שם, פרופ’ אריה זקס. “אריה היה מרצה מרתק. כיוצר מלא דמיון ומעוף הוא התחיל בפעילות תיאטרונית בחוג לתיאטרון. מזה עברנו להיות ב־68’ בין מייסדי תיאטרון החאן”, מספרת אלדור, ששיחקה שם וגם תפקדה ככוריאוגרפית.

אלדור, תל אביבית מבטן ומלידה, התבלטה אז למשך תקופה בנוף התרבותי הירושלמי. לא במקרה היא התמקמה עם זקס בשכונת אבו תור, על קו התפר עם ירושלים המזרחית.

לפני החאן ובמקביל לו שיחקה אלדור בתיאטרון הקאמרי, בין השאר בהצגות “הרפתקה בקרקס”, “עוץ לי גוץ לי” (כבת הטוחן), “האדרת” (“עם חלפי הנפלא”) ו”אלוף הבונים”. תיאטרון נוסף, שבו שיחקה במחצית השנייה של שנות ה־60, היה “בימות” בניהולו של יעקב אגמון. אלדור הייתה בין משתתפי הצגת “המגילה” לצד משפחת בורשטיין. “אומנם אני דוברת גרמנית מהבית, אבל לא יודעת יידיש”, היא מעירה. “פסח וליליאן בורשטיין המדהימים, אנשי תיאטרון בכל רמ”ח אבריהם, ידעו איך להכניס אותי לעניינים”.

אלדור שיחקה שם גם בהצגת “גבעת ספון ריבר” וכמעט המשיכה ממנה להצגת הלהיט “איש חסיד היה”. אבל היא החמיצה אותה כשהצטרפה לבעלה שיצא לשנת שבתון בניו יורק, במהלכה עסקה שם במחול ו”אפילו רקדתי בסטודיו של אלווין איילי”. לדבריה, “איש חסיד היה” לא הייתה ההחמצה היחידה שלה. “הייתי אמורה להופיע בתפקיד הראשי בסדרת הטלוויזיה הראשונה ‘חדווה ושלומיק’, אבל נראה היה לי יותר מאתגר לעשות את הכוריאוגרפיה להצגת ‘הבכחאי’, שאריה ואני העלינו בחאן", היא משחזרת. "כשהסדרה ריתקה במשך שבועות ארוכים את צופי הטלוויזיה החד־ערוצית, הרגשתי אכזבה מסוימת”.

שונאת חלטורות

בשנות ה־70 הייתה אלדור הכוריאוגרפית של תוכנית הילדים המאוד מצליחה “ריצ’רץ”. “השתתפו בה ילדים מאוד מוכשרים. בתי, דינה, הייתה ביניהם פעמים אחדות”, היא אומרת. “כמי ששונאת חלטורות, מאוד אהבתי את הרצינות שהושקעה בתוכנית”.

לדבריה, הרצינות הזאת אפיינה אותה גם כשנגעה בבידור. זה כלל, בין השאר, העמדה של צמד “הפרברים”, בימוי להקת “התל אביבים” בערב משירי סשה ארגוב, חגי קיבוץ ועלייה על הקרקע של קיבוצים, ערבים של חבורות זמר ובימוי הצגות ילדים. “בהחלט עבדתי והתפרנסתי”, היא אומרת בסיפוק.

הנאה מרובה הסבה לה העבודה עם המלחין המנוח אנדרה היידו בבימוי יצירתו “ספר יונה”: “הוא היה מוזיקאי ענק ואדם מעורר הערצה. הלחין את ספר יונה מילה במילה. את יצירתו ביצעה מקהלת ‘העפרוני’. הבימוי שלי ליצירה הזאת, שבוצעה בפסטיבל ישראל, נתן ליצירה נופך דרמטי וזכינו לשבחים”.

אלדור, שהיא בנוסף לכל מבקרת מחול מוערכת, צצה בעשור הקודם על מרקע הטלוויזיה כשופטת בשתי העונות הראשונות של “רוקדים עם כוכבים”. “לפעמים לא מזיק להשתעשע”, היא אומרת, “מה גם שאני לא מחמיצה הזדמנות לדבר על מחול. זה אפילו מרגש אותי”.

דומה לעתים שמסע הדילוגים של אלדור בין עיסוקיה השונים איננו אלא שעשוע מתמשך. כך, היא, שהמשחק נדחק אצלה זה מכבר לקרן זווית, צצה לפתע לפני חמש שנים על הבמה הקטנה בסטודיו למשחק של יורם לוינשטיין. היא לא ראתה פחיתות כבוד במשחק עם תלמידות הסטודיו, שעוד לא היו בתכנון בהיותה בשיא הקריירה שלה, בהצגת “אמה ויגואר”.

אלדור לא רק פעילה בתיאטרון יפו אלא גם מתגוררת מתוך עיקרון בסביבה יהודית־ערבית ביפו. “אני ממליצה לכולם שכנים ערבים”, היא משחררת הצהרה. “אין מנומסים מהם”.

אם ניתן היה לך לבחור את דרכך מהתחלה, האם שוב היית בוחרת באותו מסלול רב פיתולים?
“אני מניחה שכן. כל הזמן בוקעים ממני קולות שונים, ומבין כל התחומים שאני עוסקת בהם מי שצועק יותר חזק מקבל אותי. חוץ מזה, אם הייתי נשארת רק שחקנית ואולי נתקעת, זה היה עושה אותי עצובה. למזלי, ידעתי לפתוח כל פעם דלת אחרת”.

גבי אלדור: "שמחה שעשיתי סצנת עירום, יש לי מזכרת מאיך שנראיתי"

השחקנית, הבמאית, הכוריאוגרפית, מבקרת המחול, המתרגמת והמנהלת האמנותית של תיאטרון יפו, עולה בהצגה חדשה וחוזרת לתחילת הדרך ולפספוס של "חדווה ושלומיק"