עדיין קשה להאמין שביום שישי, ה־6 לאוקטובר, הכל עוד היה בסדר. היינו בעיצומו של סוכות, רגע לפני שמחת תורה לחוגגים מבינינו, וניסינו להבין איך חוזרים לשגרה אחרי החופשים התכופים והאינטנסיביות המוכרת והאהובה של חגי תשרי. כמו שאנחנו יודעים, מהבוקר של ה־7 לאוקטובר שום דבר לא ישוב להיות כשהיה, וגם 13 ימים אחרי, נדמה שמרביתנו עוד לא עיכלנו מה חווינו, ומה עוד ניצב לפנינו.
אז לצד האבל המייסר, העדויות המחרידות מרגעי האימה, הצער העמוק וסימני השאלה האינסופיים, בחרו חברי ארץ נהדרת, בהחלטה אצילית ולא פשוטה, לתת לנו רגע אחד של נשימה עמוקה ומשחררת. כזו שתצליח להעניק לנו ולו שנייה אחת שבה נשים בצד את האסון הנורא. וזה בדיוק מה שהם עשו אתמול, בניצוחו של אשר, נהג המונית שהפך מזוהה כל כך עם יובל סמו.
לרגל המעמד וההתגייסות רחבת ההיקף למילואים בכל הגזרות, אירח אשר במונית כמה מהמילואימניקים והמילואימניקיות שהיו בדרכם לעוד יום של מאמץ מלחמתי. זה היה מצוין, ומצחיק כתמיד, ואפילו חני קפצה לביקור מן העבר השני של הטלפון לבקש שישיית מים. חדווה, חמותו של אשר, גם היא לא איחרה לבוא ולבקש שישייה משלה. התשובה במערכון.
ברור ששום דבר לא נורמלי או הגיוני במה שאנחנו חווים בשבועיים האחרונים. ימים שמרגישים כמו שבועות בעצמם, חשיפה לכל כך הרבה פרטים קשים, וכמויות אימתניות של כאב. המערכון של ארץ נהדרת, ואפילו הישיבה הקצרה של אייל קיציס לצדה של יונית לוי באולפן של חדשות 12, הזכירו לנו את הנורמליות הזו שהותרנו מאחור, את הנורמליות שאנחנו כה מתגעגעים אליה. עד שנשוב לשם בכוחות מחודשים, והפעם יחד, זו הייתה תזכורת נפלאה.