הזדמן לי לצפות בלא מעט ראיונות מדבררים ישראלים ברשתות הזרות. צה"ל התכונן לקראת הרגעים האלה. הקצינים שנשלחו לתאר את הצד הישראלי של הדברים שלטו היטב באנגלית, דיברו ברהיטות, המסרים היו חדים ומובנים, ורק דבר אחד היה חסר כמעט לכולם - עניין.
יש שיטות לעורר עניין בקרב הצופים. שילוב של סיפורים אישיים, קצת נפנופי ידיים, אפשר גם קול מעט משתנק כשמתארים מעשי אונס ורצח מחרידים - לא צריך להתבייש. לא צריך לשמור אותם לעצמנו. לא אנחנו ביצענו את המעשים, אלה חיות הג'ונגל מעזה שעשו אותם, וחובתנו עכשיו לבייש את חמאס בכל פינה בקצווי עולם.
המדבררים שלנו, למרבה הצער, שומרים על איפוק. על נימוס. כולם כאחד אומרים שלוש פעמים במשפט שדין חמאס להיענש, וחמאס הוציא את עצמו מהחברה האנושית ועוד מיני ביטויים מצוחצחים כאלה. סיפור על אונס ורצח נערה ועל גופת אב שרוף ובנו התינוק בידיו יעשו את מלאכת ההסברה הישראלית אפקטיבית פי כמה. כל הכלים נשברו ב־7 בחודש. הגיע הזמן שנשבור גם את שלנו.
התרעות פיקוד העורף