הכנסת יצאה אתמול (רביעי) לפגרה בסיום מושב החורף, וב"ארץ נהדרת" השיבו סוף סוף מהפגרה הטלוויזיונית את מערכון הפתיחה הקולע. אחרי כמה שבועות שהתוכנית התחילה ישר בפאנל שבאולפן (התלוננתי על כך בעבר), אתמול נפתחה התוכנית עם מערכון קצרצר שמספק את העבודה.
בפרקים הקודמים
הצד האפל של נתניהו, וחיקוי אחד שעבר את הגבול | ארץ נהדרת
נתניהו סיפק פאנצ׳ים מצמררים אבל זאת לא הייתה גולת הכותרת | ארץ נהדרת
קרובת משפחה של אחד החטופים יושבת בוועדה בכנסת ומתחננת בפני חברי הקואליציה - ואז נשמע הצלצול. ראש הממשלה בנימין נתניהו, וכמה נציגים מקואליציית הבלהות שלו, קמים מהכיסאות, הופכים אותם על השולחן ופורצים בצהלות "אין דיונים, אין חטופים!".
זהו מערכון קצרצר, כאמור, אין בו פאנץ' מתוחכם - ובינינו, גם אין בו צורך. ליאת הר לב נותנת תצוגת משחק שוברת לב, קולה רועד, עיניה שטופות דמעות והיא נושאת על פניה את ארשת הכובד האיומה שראינו יותר מדי פעמים מאז שבעה באוקטובר. מולה ניצבים חברי הקואליציה שחוגגים את היציאה לפגרה כמו תלמידים שיוצאים לחופש הגדול עם הישמע הצלצול. הדיסוננס בין הטרגדיה לפארסה אומר הכל. לפעמים, "ארץ" לא מקצינה מספיק את המציאות, והתוצאה פושרת, הפעם - לא היה צורך במילה נוספת.
משם התוכנית עברה לאולפן, ופאנל של חברי קואליציה פורץ בשירת "הכל אני יכול בחופש הגדול", כהמשך ישיר למערכון הפתיחה. הם כמובן משנים את מילות השיר, והוא מסתיים בשורה "שמים עליכם ז*ן גדול". בהמשך לאווירת סוף השנה, חברי הקואליציה מקבלים תעודות, ומתרצים את הציונים שלהם כמו תלמידי תיכון.
השר לביטחון לאומי איתמר בן גביר ושר האוצר בצלאל סמוטריץ' פותחים את התעודה ומגלים שקיבלו ציון "נכשל" בביטחון. "טוב, לא ידענו שחמאס יהיה בחומר", סמוטריץ' מסביר. שרת התחבורה מירי רגב דווקא מבסוטית: "פעם ראשונה שקיבלתי מאה - בחיסורים!".
גם הניתוח שעבר השבוע ראש הממשלה מוזכר בתוכנית, כאשר כל פעם שסחבקיית הקואליציה משתלטת על הדיון, נתניהו תופס את צד גופו ומתחנן "תפסיקו, יפתח לי הבקע". קיציס מרים גבה על נסיבות הניתוח, וסמוטריץ' פותר את התעלומה: "זה בגלל שכבר שנה אנחנו מחזיקים אותו ב…"
נתניהו מסכם ומרגיע את הציבור: "הכי חשוב שעכשיו הכל בסדר", הוא אומר וחותם בפאנץ' המתבקש: "אני כבר מתלוצץ עם רופאיי, אפילו אמרתי להם שאני לוקח אחריות על השבעה באוקטובר". הפאנץ' הזה הושמע ונכתב השבוע כמה פעמים, אבל בשילוב הצחוק הצורם של מירי רגב שהדהד בתגובה לדבריו - ההגשה הפעם הייתה מצמררת במיוחד.
בהמשך המהדורה, "ארץ" לא מוותרת על החיקוי של מנהיג חמאס יחיא סינוואר, שלטעמי לא ממש עובד. אליו מצטרף הפעם בכיר בדיוני במשמרות המהפכה שמסתתר עם סינוואר במנהרה - חיקוי כל כך לא ספציפי של אדם פרסי, שהלכתי לבדוק בגוגל שלא מדובר באדם אמיתי. חייבים לומר ביושר: כל החיקויים של ארץ נהדרת לגורמים איראנים בכירים (אמיתיים או בדיוניים) הם בסך הכל מחווה ליוסף שילוח בתפקידו האיקוני כפארוק ב"אלכס חולה אהבה". הפעם, הכותבים לא הצליחו להתאפק, ושמו בפיו של סינוואר את הסאבטקסט. אחרי שהגנרל זרוקי מוותר על שורות הדיאלוג ועובר למנות שמות של מנות מהמטבח הפרסי ("חורשט סבזי", ממש פסגת הקומדיה), סינוואר מעיר: "איזה מבטא מצחיק יש לו?".
המפונים הם רק תירוץ
ברצועת קידום הטלנטים של קשת, המתחייבת, הגיעו שופטי "מאסטר שף" לספיישל אודישנים למפוני הצפון והדרום. על פניו, רעיון מבריק למערכון: שילוב של ארבע דמויות צבעוניות וצעקניות ונושא אקטואלי? מה יכול להיות רע. אבל כמו בכל ריאליטי, השופטים הם העיקר, והמועמדים - במקרה זה שתי נשים שפונו מבתיהן, הם רק תירוץ. מנת צד, אם תרצו.
במחצית הראשונה של המערכון, עוד לפני שהגיעו המפונות להציג את המנות שלהן, כל אחד מהשופטים מבסס את הטייפקאסט שלו. אייל שני הוא המשורר הדומע מול חומרי גלם טריים, רותי ברודו היא הקשוחה, ישראל אהרוני מתפספס מעט על תקן ההוא שפעם למד בישול בסין (חבל, מעטים השפים בעלי הפרסונה הצבעונית והמרתקת כשל אהרוני), וחיים כהן… בכנות מעולם לא הצלחתי להבין איזה תקן ממלא חיים כהן בפאנל השופטים של התחרות. הוא פשוט חיים כהן, השופט הניטרלי.
בחלק הזה השופטים הולכים סחור סחור, מוצאים דרך נוספת לומר את מה שכבר אמרו כדי למלא דקות שידור. אני מבינה מה הכותבים ניסו לעשות, זוהי הרי פארודיה על האופן חסר הבושה שבו ז'אנר הריאליטי סוחט מהצופה עוד דקת צפייה, אבל התוצאה הייתה מערכון מייגע שנמתח כמו מסטיק (או כמו פרק ממוצע של מאסטר שף).
כששתי המפונות עלו סוף סוף להציג את המנות שלהן, השופטים טעמו את המנות, הגיבו בקיצור כפי שמצופה מהטייפקאסט שלהן, והמשיכו הלאה. ראויה לציון האינטרקציה של אייל שני (בגילומו של ליאור אשכנזי - האם ישנו גבר אפרורי בגיל העמידה שאשכנזי לא יוכל לגלם בצורה מבריקה ונטולת מאמץ?) עם אחת המפונות, כשביקש ממנה להאכיל אותו. לא עם כף, אלא ככה ישר מהיד.
הרגע הזה לא רק שגילם את השף האקסצנטרי בצורה מדויקת, אלא כלל גם אותנטיות שובת לב. אני לא יודעת אם הרגע הזה היה מתוסרט, או שאשכנזי אילתר אותו והפתיע אותה, אבל אי אפשר היה לפספס את החיוך הענק שנפרש על פניה של יעל, תושבת נתיב העשרה, בסיומו. לרגע אחד היא לא הייתה "המפונה", זאת שהגיעה לאולפן בחסד הטרגדיה שחוותה, אלא פשוט זאת שהתמזל מזלה לדחוף חתיכת כרובית לאוזן של ליאור אשכנזי.
עוד נקודת אור במערכון שהתמשך עד כדי שהשופטים עצמם התחננו לדלג על הפרסומות ולהכריז על הזוכה, הייתה בהצגת הפרס. כאן סוף סוף הפוקוס עבר לסוגיית המפונים, לכאורה הסיבה לה נתכנסנו כאן, עם הפרס הנחשק שכולל "מטבח, רגיל כזה של בית". לרוב אורכו, ממש עד נקודת הסיום, המערכון פספס את הזווית המתבקשת כל כך, לעסוק באובדן הבית דרך אחד המקומות שהכי מסמנים אותו - המטבח.
ובכל זאת, בתיאור הפרס הייתה הברקה אחת ששברה לי לרגע את הלב (בתור מי שאחזה בתואר המפוקפק "מפונה" במלחמת לבנון השנייה): המטבח "הרגיל" לא כולל שום אבזור משוכלל ונוצץ, אלא להפך. על המקרר החבוט יש מגנטים עם מספרי טלפון של פיצריות ("כאילו לא המציאו את גוגל") ואחת הכירות (גז, לא משהו של הביוקר) אף פעם לא עובדת.
בסופו של דבר, אין דבר שמסמל יותר את הבית מאשר הבלאי שלו אחרי שמשפחה גרה בו, האותות הקטנים שחיים בו אנשים: כתמים שהשאירו ידיים קטנות ומלוכלכות על המשקוף, ערימת כביסה אינסופית - ופונקציה ביתית אחת שלא עובדת, ותמיד דוחים את התיקון ל"מאוחר יותר".
חבל שההברקות האלו לא תפסו יותר מקום על חשבון הריבים הרפיטטיביים בין אהרוני לשני, אבל ככה זה לפעמים בחיים: צריך לשרוד פרק זמן ממש מחורבן כדי להגיע לנקודת האור שמחכה בקצה. ולא, זאת אינה מטאפורה למה שמחכה לנו ביום שאחרי.