הכנסת יצאה אתמול (רביעי) לפגרה בסיום מושב החורף, וב"ארץ נהדרת" השיבו סוף סוף מהפגרה הטלוויזיונית את מערכון הפתיחה הקולע. אחרי כמה שבועות שהתוכנית התחילה ישר בפאנל שבאולפן (התלוננתי על כך בעבר), אתמול נפתחה התוכנית עם מערכון קצרצר שמספק את העבודה.
משם התוכנית עברה לאולפן, ופאנל של חברי קואליציה פורץ בשירת "הכל אני יכול בחופש הגדול", כהמשך ישיר למערכון הפתיחה. הם כמובן משנים את מילות השיר, והוא מסתיים בשורה "שמים עליכם ז*ן גדול". בהמשך לאווירת סוף השנה, חברי הקואליציה מקבלים תעודות, ומתרצים את הציונים שלהם כמו תלמידי תיכון.
גם הניתוח שעבר השבוע ראש הממשלה מוזכר בתוכנית, כאשר כל פעם שסחבקיית הקואליציה משתלטת על הדיון, נתניהו תופס את צד גופו ומתחנן "תפסיקו, יפתח לי הבקע". קיציס מרים גבה על נסיבות הניתוח, וסמוטריץ' פותר את התעלומה: "זה בגלל שכבר שנה אנחנו מחזיקים אותו ב…"
נתניהו מסכם ומרגיע את הציבור: "הכי חשוב שעכשיו הכל בסדר", הוא אומר וחותם בפאנץ' המתבקש: "אני כבר מתלוצץ עם רופאיי, אפילו אמרתי להם שאני לוקח אחריות על השבעה באוקטובר". הפאנץ' הזה הושמע ונכתב השבוע כמה פעמים, אבל בשילוב הצחוק הצורם של מירי רגב שהדהד בתגובה לדבריו - ההגשה הפעם הייתה מצמררת במיוחד.
המפונים הם רק תירוץ
ברצועת קידום הטלנטים של קשת, המתחייבת, הגיעו שופטי "מאסטר שף" לספיישל אודישנים למפוני הצפון והדרום. על פניו, רעיון מבריק למערכון: שילוב של ארבע דמויות צבעוניות וצעקניות ונושא אקטואלי? מה יכול להיות רע. אבל כמו בכל ריאליטי, השופטים הם העיקר, והמועמדים - במקרה זה שתי נשים שפונו מבתיהן, הם רק תירוץ. מנת צד, אם תרצו.
בחלק הזה השופטים הולכים סחור סחור, מוצאים דרך נוספת לומר את מה שכבר אמרו כדי למלא דקות שידור. אני מבינה מה הכותבים ניסו לעשות, זוהי הרי פארודיה על האופן חסר הבושה שבו ז'אנר הריאליטי סוחט מהצופה עוד דקת צפייה, אבל התוצאה הייתה מערכון מייגע שנמתח כמו מסטיק (או כמו פרק ממוצע של מאסטר שף).
הרגע הזה לא רק שגילם את השף האקסצנטרי בצורה מדויקת, אלא כלל גם אותנטיות שובת לב. אני לא יודעת אם הרגע הזה היה מתוסרט, או שאשכנזי אילתר אותו והפתיע אותה, אבל אי אפשר היה לפספס את החיוך הענק שנפרש על פניה של יעל, תושבת נתיב העשרה, בסיומו. לרגע אחד היא לא הייתה "המפונה", זאת שהגיעה לאולפן בחסד הטרגדיה שחוותה, אלא פשוט זאת שהתמזל מזלה לדחוף חתיכת כרובית לאוזן של ליאור אשכנזי.
עוד נקודת אור במערכון שהתמשך עד כדי שהשופטים עצמם התחננו לדלג על הפרסומות ולהכריז על הזוכה, הייתה בהצגת הפרס. כאן סוף סוף הפוקוס עבר לסוגיית המפונים, לכאורה הסיבה לה נתכנסנו כאן, עם הפרס הנחשק שכולל "מטבח, רגיל כזה של בית". לרוב אורכו, ממש עד נקודת הסיום, המערכון פספס את הזווית המתבקשת כל כך, לעסוק באובדן הבית דרך אחד המקומות שהכי מסמנים אותו - המטבח.
ובכל זאת, בתיאור הפרס הייתה הברקה אחת ששברה לי לרגע את הלב (בתור מי שאחזה בתואר המפוקפק "מפונה" במלחמת לבנון השנייה): המטבח "הרגיל" לא כולל שום אבזור משוכלל ונוצץ, אלא להפך. על המקרר החבוט יש מגנטים עם מספרי טלפון של פיצריות ("כאילו לא המציאו את גוגל") ואחת הכירות (גז, לא משהו של הביוקר) אף פעם לא עובדת.
בסופו של דבר, אין דבר שמסמל יותר את הבית מאשר הבלאי שלו אחרי שמשפחה גרה בו, האותות הקטנים שחיים בו אנשים: כתמים שהשאירו ידיים קטנות ומלוכלכות על המשקוף, ערימת כביסה אינסופית - ופונקציה ביתית אחת שלא עובדת, ותמיד דוחים את התיקון ל"מאוחר יותר".
חבל שההברקות האלו לא תפסו יותר מקום על חשבון הריבים הרפיטטיביים בין אהרוני לשני, אבל ככה זה לפעמים בחיים: צריך לשרוד פרק זמן ממש מחורבן כדי להגיע לנקודת האור שמחכה בקצה. ולא, זאת אינה מטאפורה למה שמחכה לנו ביום שאחרי.
התרעות פיקוד העורף