בדרכי לערוצים המעניינים אותי בדרך כלל, השוכנים גבוה יותר בשלט, עצרתי במקרה - לראשונה אי־פעם - בערוץ 13 החדש וראיתי שם את אמנון לוי מראיין אחת, נורית קורן. עד לאותו רגע לא ידעתי שיש בעולם הזה נורית קורן. ואף למעלה מכך - שאותה נורית קורן היא חברת כנסת מטעם הליכוד.
זה קורה לי לא פעם. באיזה כלי תקשורת מדווחים על אחד, נגיד, צבי משהו, ומוסיפים בטון של ברור לכולם שהוא חבר הכנסת מטעם, נגיד, מפלגת כולנו, ולי אין מושג במי מדובר.
לא במקרה, אגב, אין לי כל היכרות עם ח"כ צבי משהו מכולנו, וזאת מכיוון שכבר לפני שנים גזרתי על עצמי התנתקות מהאקטואליה הישראלית. כלומר אני יודע כמובן שנתניהו הוא ראש הממשלה ושרה היא רעייתו. שגלנט ואמסלם הם נערי המקהלה שלו, ושגנץ עושה קולות של קרפיון - אי אפשר להתחמק לחלוטין מהרעש הבלתי פוסק הזה. אבל בסיכומו של דבר, זה מה שזה: רעש. צרחני, צורם, פוגם באיכות החיים, תופס מקום מיותר בגולגולת במקום, נאמר, מחשבות על האחרון של גרוסמן (זה עם הסוס, לא מבין על מה המהומה הגדולה).
ומה שקרוי "התקשורת" הוא בעצם דיווח על מה שעשו ו/או אמרו ביממה האחרונה 20 או 30 אנשים שמקימים את הרעש הזה - ביבי, גבאי, גלנט, שמלנט - ובמקום לעשות את המעשה הנכון ולהפנות אליהם את הגב, הציבור מאמץ אותם אל חיקו, מדקלם את מילותיהם, מתווכח בענייניהם עד השמיים כאילו שאי־פעם מאז תחילת תולדות העולם הסתיים איזה ויכוח כשצד א' אמר לצד ב', אתה יודע מה? שכנעת אותי. מעתה אני מחזיק בדעתך.
ועל כן אני לא. לא קורא, לא מאזין, לא צופה, לא מתווכח. אני מרוצה, הרופא שלי מרוצה (יש לי ירידה בכולסטרול). והחיים סבבה, נמסטה בלי חשבון. מלבד הליקוי היחיד, שאני לא יודע מי זאת חברת הכנסת נורית קורן.
הייתי ממשיך להשתכשך בשמחה בבורות המסורתית שלי, אלא שמכיוון שהראיון היה בערוץ החדש, אמרתי לעצמי, הבה ואסטה ממנהגי המקודש, ומלבד ההיכרות שאערוך עם חברת הכנסת אראה מה נשתנה בתוכנית, שקודם כזכור הייתה של ירון לונדון ועכשיו עברה לידיו של אמנון לוי. אז ראשית, ובמהירות מסחררת, נכבשתי בקסמה של חברת הכנסת נורית קורן. מאז לימודי, נאמר, בשנים הראשונות של בית הספר היסודי, לא זכורה לי תלמידה כמוה - דלות המחשבה, העברית העילגת, הניסיון המגושם לדקלם את מסריה בימים אלה של פריימריז - זה היה נהדר. זה היה טוב יותר מסטנד־אפ.
רוממה את רוחי עוד יותר המחשבה כי האישיות הנ"ל משמשת כחברה בוועדה למינוי שופטים, לשעבר סגנית יו"ר הכנסת ויו"ר הוועדה המיוחדת לפרשת היעלמותם של ילדי תימן, המזרח והבלקן. את אמסלם, חזן וביטן הכרתי עוד לפני כן. המפגש עם חברת הכנסת קורן לימד אותי פעם נוספת שאין ספק שמפלגת הליכוד יודעת לצבוע את שורותיה בגוונים הססגוניים ביותר בחברה הישראלית.
העציבה אותי דווקא תגובת האולפן לתשובותיה המשעשעות של חברת הכנסת קורן. אמנון לוי, ככל הנראה בהחלטת מערכת, מביא לאולפן אווירה משועשעת יותר מזו המעונבת וכבדת הראש שהביא ירון לונדון. לא מצאתי בינתיים תועלת בשינוי אופן ההגשה הזה. מגיע לעם ישראל שיכיר באופן הנהיר ביותר את מי שמבקשים להיות נבחריו ולשלוט בו בארבע השנים הבאות. נורית קורן, כמו שאומרים בעולם הכדורגל, הרימה לאמנון לוי לנגיחה, ולוי לא נגח.
הוא היה אמור לזהות במהירות מי הטיפוס שלפניו, הוא היה אמור לסרוק את בשרה במסרקות ברזל - או לפחות לגרד אותו, ולוי נותר במסגרת הצופה הזחוח, המשועשע, זה שמעט מחייך, לא חופר עמוק מדי בשאלות קשות - לשם כך, מה לעשות, לא נחוץ לנו אמנון לוי. ירון לונדון הגיש לנו תוכנית מצוינת, ולא הייתה אם כן כל סיבה להחליפו.
"שש - אמנון לוי" עם נורית קורן, יום ה', 17.1, ערוץ 13
***
היכחדות הטיפוסים, ערוץ הספורט
יש מי שדואג להיעלמות קרובה של טיפוסי מיקרופון כשלמה שרף ושמחה ריגר. ויש מי ששמח - עולם בלעדי אלה הוא לא סתם עולם. זה גן עדן
העיתונאי אלון עידן קונן בשבוע שעבר במאמר בעיתון "הארץ" על השתלטות שדרי הפוליטיקלי קורקט, ועל אובדן מה שכינה "היכחדות הטיפוסים". את דבריו כתב בעקבות הרחקת שחקן מכבי נתניה ניקו אולסק במשחק קבוצתו נגד הפועל באר שבע, אז אמר הפרשן שלמה שרף כי "השופט חירבן לנתניה את המשחק", והשדר המבוהל יהונתן כהן מיהר לתקן שהשימוש בביטוי אינו מתאים.
חבל שפרשנים כמו שרף הולכים ונעלמים, כתב עידן, כאלה שכמוהו מדברים ממעמקי הבטן, בעלי עדינות של עגלונים, לא חושבים פעמיים על כל מילה. שידור שנתון בידיהם של צעירים מאופקים כיהונתן כהן, שלעולם לא יעזו להשתמש במלה "חירבן", הוא אירוע תקשורתי שאולי מנומס יותר, אבל מתכתי וחסר גוון.
וזה מעניין, כי בדיוק כמה ימים לפני כן התקשר אלי חבר חסר עניין בספורט בדרך כלל, שצפה במקרה בשידור משחק שאותו פירשן שלמה שרף, ואמר לי, זה לא ייאמן, הבנאדם מקבל מיקרופון ליד ובמשך שעתיים מדבר ולא אומר כלום. מה אתה אומר, עניתי באדישות, כבר שנים אני סובל משלמה שרפים כאלה.
אני, בשיניים חורקות מעט, הייתי מוכן לספוג דיווחים בשידור חי משלמה שרף על הנעשה בקצה המעי הגס שלו, לו רק מהקצה השני של מערכת העיכול, מפיו, היו יוצאים גם דברי טעם מהוקצעים. אלא שהרעיונות שהוא פולט מהקצה השני לא ממריאים בדרך כלל מרמת ה"למה לא מוציאים את השחקן הזה", ולשם כך לא צריך פרשן. לשם כך יספיק תוכי.
התשובה על השאלה הבלתי נמנעת מדוע ערוץ הספורט לא מחליף שלמה שרף כזה היא שלערוץ הספורט לא אכפת. ערוץ הספורט דוגל בהצבת בעל שם על משבצת הפרשן, לא בעל מקצוע המבין ברמה גבוהה את המקצוע שאותו הוא מפרשן, ויודע לדברר את הבנתו ברמה גבוהה לצופה. אין לערוץ הספורט בית ספר לשדרים ופרשנים שבו יוכל ללמד ולהשביח את יכולותיהם של אנשיו, ועל כן הוא זקוק לתותחי מיקרופון מן המוכן, וקשה להעלות על הדעת אפילו אחד כזה שיש להם בקאדר.
בימים קדומים יותר בתולדות השידור האלקטרוני הישראלי שאגו למיקרופונים תותחים כנסים קיוויתי, עמי פזטל, נחמיה בן אברהם, טיפוסים בעלי ידע, בעלי שטף דיבור, שהצמידו אותנו למכשיר גם בלי לדון בפעולותיה של מערכת העיכול. היום הסמכות נתונה בידי לבנייה ארוזה בחליפה בדמות בוני גינצבורג, שלמה שרף, והקטן מכולם שמחה ריגר, שגם עליו מקונן אלון עידן כי בוודאי יפרוש בקרוב מפאת גילו המתקדם, ובוודאי הוא גם בעל שיא גינס בתחזוקת קריירה שלמה בת עשרות שנים על בסיס ארבע מילים בלבד - רק רשת ואו וואו.
בבריטניה, בארצות הברית, בספרד - הם אינם זקוקים שם לדיווח על איברים פנימיים, ואף על פי כן ההאזנה לשידור היא חוויה נעימה, מוגשת במידה הנכונה, לא משתלטת על המרחב, כזו שלא חופרת בשכל ולא מרגיזה בריקנותה. היכחדות הטיפוסים מטרידה את עידן? אדרבה, שייכחדו קצת. עולם שידורים בלי שלמה שרף, בלי שמחה ריגר, בלי עיתונאים עילגים עם שאלות מהתחת (גם לי מותר, מה יש) בסוף משחק זה לא סתם עולם. זה גן עדן.