בדיוק לטובת הארי ומייגן נולד הביטוי “זר לא יבין זאת". צופה מן הלבנט, למשל, שאכן יצפה בתוכנית, יתקשה להאמין שהבריטים עדיין עסוקים עד מעל לאוזניהם בסיפור של שני אלה ולא בקורונה למשל. בזה אחר זה מתיישבים מכובדים מול המצלמה - ההיסטוריון של בית המלוכה, הצלם של בית המלוכה, העורכים המיוחדים לענייני בית המלוכה באמצעי התקשורת השונים, וכולם כאחד מספרים בכובד ראש ובכוונה עצומה על המשבר בין הארי ומייגן לבית המלוכה.

ואגב, הם לא מספרים דבר. יש “משבר". אבל מהו המשבר וכיצד החל, ומה אירע בחדרי חדרים - נגיד, מייגן גנבה לקייט צמד עגילים. או שהארי זרק איזו מילה לא במקום לקאמילה. או להפך, היא זרקה לעברו. לא. דבר מכל אלה לא מתגלה ואינו ברור. רק ידוע שיש משבר.

אז יושבים המכובדים, ובכובד ראש, באנגלית מצוחצחת, בלי קורט של קורטוב הומור עצמי, מדברים על המשבר. וזר, אכן, מתקשה להבין את העניין הזה, שלא נאמר עליו דבר. שלא מפרש ולו במעט את העניין הכפייתי שיש לבריטים במשפחה הזאת. דבר אחד מתברר כאן בהחלט: מייגן נראית נהדר מקרוב. הרבה יותר טוב מצילומי מרחק. ועניין נוסף מתברר: היא בחרה לעבור לחיות בקנדה, כי יש לה חברים שם. פתאום זה נשמע מוזר: חברים. חברים? למשפחת המלוכה יש חברים? יושבים ביום שישי על קפה ופיצוחים ומדברים פוליטיקה? וויליאם? הנסיך צ'ארלס? הדוכסית קאמילה? פה, אגב, זה לא ילך. נסו להגיד את זה כאן בלבנט: הדוכס מפתח תקווה. הדוכסית מכרמיאל. ישר שולחים אתכם לאשפוז. קורעים אתכם ב"ארץ נהדרת".

זר לא יבין את זה, את ההערצה האנגלית למשפחת המלוכה. את הנכונות לשפוך עליהם מיליונים מדי שנה. לייצר עוד ועוד תוכניות טלוויזיה שלא אומרות על אודותיהם דבר. באמת שאין סיבה לצפות בדבר הזה.  

"הארי ומייגן: משבר מלכותי",  הוט 8, יום ג׳, 10.3

***

"אדם זר": אישה זרה פונה ברחוב לאיש בעל משפחה מושלמת וחושפת בפניו שאשתו משקרת לו כבר שנים. אין רגע דל בסדרה הזו. האשף הרלן קובן, שכתב אותה, דאג לכך. נצפה בה במתח ונשכח אותה כמעט מיד

עיירת חוף בריטית, דמות מסתורית ביער, רעיה נעלמת, סודות נחשפים - היינו שם. כמה פעמים כבר היינו שם. אבל בדרך כלל לא ביקרנו בעיירה ההיא עם אשף ספרי המתח הרלן קובן. אדם פרייס הוא איש משפחה מבוסס, נשוי לאישה שאותה הוא מעריץ, הוא אב לשני ילדים מוצלחים. עד שיום אחד פונה אליו אישה זרה ברחוב וחושפת בפניו שקרים גדולים ששיקרה לו אשתו לאורך שנים. עולמו של אדם קורס עליו. הוא מתעמת עם אשתו, שאינה מכחישה ונעלמת מהבית בלי להשאיר עקבות.

אין רגע דל בסדרה. כמו מצוידת בשעון פנימי גדול, מנחיתה העלילה בקצב רצוף וקבוע עוד אירוע ועוד אחד ועוד אחד. כמעט שאין זמן לנשום - המקצוענות של קובן יושבת על החזה ולוחצת עליו בלי הפסקה. בלי הרבה פסיכולוגיה, בלי תובנות פנימיות, קצת הומור פנימי בין בלשית על סף פרישה לשותפה הצעיר, מנות גדושות של אבא מדוכא מהיעלמות אשתו (אלא מה), אבל כל אלה במידה המזערית המדויקת הנדרשת כדי לא להפריע לאל הקדוש של קובן - העלילה.

בסך הכל התוצאה מוצלחת. לא נזכור את “אדם זר" יותר משבוע־שבועיים אחרי שנסיים לצפות בה. אבל גם לא נשתעמם מהצפייה בה. אם כבר אז להפך.

"אדם זר", נטפליקס