מילר הכין לכבוד המופע, תוכנית של שעה שמורכבת, רובה ככולה, מטקסט שקשור במישרין או בעקיפין לקורונה וכך קיבלנו את אותן הבדיחות והפאנצ'ים האופייניים (אפילו עבור אדם כמוני, שלא נוהג לצפות בז'אנר הסטנד-אפ), אבל בשינוי אדרת. אותם חיקויים עדתיים ואבחנות מגדריות, אבל בגירסה מעודכנת קורונה והאמת שאפילו הגירסה הזאת הספיקה כבר להתיישן, כי, בכנות, כמה פעמים אפשר לשמוע את אותה הבדיחה על הבירה המקסיקנית שאף אחד לא ירצה לשתות יותר אחרי שהמגיפה תיגמר?
אדיר מילר הוא קומיקאי מוצלח, שלא צריך להוכיח לאף אחד את הכשרון שלו, כי יש לו קבלות והן מדברות בעד עצמן, אבל בדיחות עדתיות זה מיושן וכבר לא כל כך "קול", באופן כללי. מאידך, בדיחות על פוליטיקאים אף פעם לא היו הבון-טון בז'אנר, בטח לא בישראל, בטח ובטח שלא בטלויזיה המסחרית, כי לא כדאי להסתכן שלא לצורך, אז אם כבר לצחוק מפוליטיקאים, הכי קל ומשתלם זה לבחור בערבים ובחרדים: הם גם לא כל כך מגיעים להופעות ולכן לא מכניסים כסף, וגם יש להם מבטא שאפשר לצחוק עליו, וכך, שני הפוליטיקאים היחידים שמילר הריץ עליהם דאחקות אתמול היו ליצמן וטיבי. אהה, והוא גם הזכיר את ביבי, אבל עליו הוא לא צחק ולא חיקה אותו באופן נלעג, רק טען שהוא גאון. הכי בטוח.
בחלק השני של התוכנית, מילר הקריא שאלות (אמיתיות או פיקטיביות) שנשלחו אליו באינטרנט ואז ענה עליהן, בליווי קטעים מאילתורים במופעים שלו ופרקים ישנים של "רמזור" ו"צומת מילר". אם החלק הראשון היה מצחיק בחלקו, למרות הביקורת, הרי שחלק זה היה מאולץ, קצת נרקיסיסטי והרבה פחות מצחיק. היה אפשר לוותר עליו לגמרי.
התרעות פיקוד העורף