אמרו בחירות רביעיות – קיבלנו, אמרו סגר שלישי – קיבלנו, אמרו ארבעה פרקים של "האח הגדול" בשבוע – קיבלנו, אבל פרקים שמבוססים רק על התחרות "מי בוכה יותר? – די, גם לנו יש גבול.
ברשותכם, אסכם את הפרק הזה, למי שהתמזל מזלו ופספס את אולמיפיאדת הדמעות הזו: דרור בוכה מרוב געגועים לבתו, זהבה בוכה על החובות שצברה, ג'וזי בוכה על התסבוכת שהכניס את עצמו אליה וימית בוכה כי היא שכחה איך מפסיקים (וגם מקפידה לנצח במגרש שלה).
באמת, למה זה מגיע לנו? הכל פה כל כך קשה וגשום ומסובך ומפחיד, לא מגיע לנו קצת אסקפיזם לנשמה? הרי מי שצופה ב"האח הגדול" לא באמת מגיע לפרקים בשביל הדמעות האלה. עוד סיפור כואב על משפחה הרוסה, עוד נאום עצוב על דימוי עצמי נמוך. די, גם אם אשים את כל הציניות בצד – פשוט שבענו מכל הדרמות האלה.
עם כל הכבוד והרגישות לסיפורים הטרגיים שבעברם של הדיירים (מסתבר שילדות נורמטיבית היא מצרך נדיר בבית האח), את רובם פשוט כבר שמענו, וזה לא מונע מהאח לשדר לנו אותם שוב. ושוב. ושוב. לדעתי אני כבר מסוגלת לכתוב את אילן היוחסין של ג'וזיונתן בעצמי.
חשבו על זה רגע, מה כל כך אהבנו בעונות הקודמות? מה גורם לנו להתרגש בכל פעם שעונה חדשה של האח מגיעה? כל הרגעים הקלאסיים שקורים רק בתוך הבית המוטרף הזה: ריב הבובלילים-פרידמנים האלמותי מעונה 1, המשימה המטורפת שהפחידה את הדיירים וגרמה לנו להיקרע מצחוק, "בא לך לרקוד?" של טל גלבוע, פרידה נכנסת עם תנ"ך לשירותים, ג'קי טס לספרד, ליהיא ועתי, אליאב ודנית, משימות אקסטרימיות בשמיים – וזה רק על קצה המזלג. מישהו זוכר רגעי בכי? מישהו באמת מתגעגע לדיירים בוכים על ספת האח הגדול? ולא, אני לא מדברת על הרגע האייקוני שאביבית בוכה כי היא לא קיבלה תוספות שיער, זה באמת רגע יוצא דופן.
שורה תחתונה, נמאס לנו (כן, אני מדברת בשמכם). אנחנו אוהבים צחוקים, ודרמות, ואקשן, וכיף. ועכשיו, כשיש 11 אנשים במדינה הזו שנמצאים בחלל סגור ויכולים באמת לבלות, להתחבק ולהתקהל מבלי לחשוש מהודעה מפחידה על חקירה אפידימיולוגית או לשמוע אקטואליה מבאסת כל שעה עגולה. - אנחנו אפילו לא מקבלים את ההזדמנות לראות אותם ולקנא, כמו שבא לנו, אלא רק לבכות איתם על מר גורלם. סלחו לי, זה לא מה שהזמנתי.
ואם בכל זאת אתמקד בים הדמעות ששודר אמש, להלן המסקנות: תום הולך והופך לאחד הדיירים המתוקים והמרגשים בבית, ימית הולכת והופכת לדיירת חסרת אופי, ג'וזי תופס את מקומו של יהודה כמתלהם של הבית ודרור? הוא כבר בגמר. מה, זה לא ברור? אבל עזבו, עד הגמר, יש עוד קצת זמן. עד אז, הצטיידו בנוגדי דיכאון, חפיסת טישו מאסיבית ואופטימיות בסיסית. אולי רק ככה יהיה לנו סיכוי לשרוד את הדבר הזה.