"החנות שיש בה הכל", כאן 11
לא יעזור לעוזי וייל בית דין - לא ישכחו לו את “השער האחורי". שנים אני עוקב אחרי התוצרת שלו - לא כולה, מודה - ומחפש עקבות של טוקשה, הרב המוטורי הראשון לציון, דוב הכותל, גם אם לא בשמם המפורש אז במקוריות, בהומור הגס, מחפש בספרים של וייל, ב"המשרד", ומוצא יותר תזכורות לשירים הבלתי קומוניקטיביים שווייל אהב לתרגם. למי יש כוח לשיר כשאתה מחפש תרנגולת שעושה לטוקשה דברים שאי אפשר לכתוב כאן.
וייל, אגב, לא הלך לשומקום. שלא כמו ארז טל למשל, שעשה את “מה יש" הנפלאה, סגר ונעל את הדלת מאחוריו והלך לעשות מיליונים. וייל נשאר וייל. מי שעוקב אחריו ברשת מבחין מיד שהמשיך ללכת בנתיב שלו, ואפילו עם נצנוצי טוקשה פה ושם. בסדרה החדשה שלו, “החנות שיש בה הכל", לפחות על פי תחילתה ובתקווה שלא תשתנה בהמשך, אפשר להכריז שווייל הישן חזר. לא שהלך כאמור לאיזשהו מקום, אבל וייל המופרע מ"השער האחורי" חזר. ואיזה תענוג. לשבת 20 דקות בערך מול הטלוויזיה ותענוג מציף אותך מבפנים - קרה לכם לאחרונה? לכותב שורות אלה, כמו שאומרים, זה קרה מול “החנות שיש בה הכל".
החנות הזאת של עוזי וייל באמת מוכרת הכל. גם את הירח. גם את מגדל אייפל. יש שם הומור, אבל וייל זה וייל, אצלו דברים תמיד באלכסון. הוא הרי חייב לשרוט, ולכן הוא גם לוקח את החנות לפינות הפחות נחמדות של הנשמה. ואת כל זה הוא עושה במחזמר. כלומר מה שקרוי “שירים" שמשובצים בתוך הדבר הזה. שירים נהדרים שכתב המוזיקאי שלום גד, בטח לא שירים שתמצאו בפלייליסט של תחנות הרדיו, אבל כאלו שצועקים “הבאנו רעיון!", מספרים על תעתועי זיכרון מול שבחי ה־iROBOT שמנקה את הבית, פסיכיים לגמרי ועם זאת מדויקים באמירה שלהם - איזה תענוג. הרב המוטורי הראשון לציון, משה דוד ח"י בוסקילה, בטוח יהיה הרוס על הסדרה.
לראות או לוותר: לראות. גם אם בדקות הראשונות לא מבינים מה רוצים מהחיים שלכם.