קודם מזמינים לאולפן אורחים צעקניים, אחר כך רבים איתם בקולי קולות, ובסוף מייללים בדמעות תנין שציבור חסר תרבות מפריע לעיתונאים שלהם לעבוד. אמנון לוי כתב מאמר נגד אבישי בן חיים. אז אבישי בן חיים הגיע השבוע להתראיין אצל אמנון לוי ברשת 13, והראיון, אלא מה, גלש לצעקות. יש לי שאלה לאמנון לוי: הרי ידעת שיהיו צעקות. אז למה הזמנת אותו? דווקא משום שידעת שיהיו צעקות? כי צעקות זה אחלה הופעה? מי אמר? למה צריכים את הגסות הזאת שנשפכת מהמסך יום־יום?
זה כבר הפך לעניין של קבע שאיש לא יוצא נגדו: חסר מרואיין למלא בו שעת שידור? בואו נזמין את דודי אמסלם. את מירי רגב. יודעים מה? בואו נזמין גם את זהבה גלאון - שבטח מופיעה היום רק בשלושה ערוצים נפרדים - ואז בכלל יהיו גם קללות, ואם יהיה לנו מזל, אולי יהיו גם מכות. באמת צריך להחליף את כיסאות המרואיינים בכיסאות כתר פלסטיק. גם לשים קצת קרשים בפינת האולפן.
כמו אוטומט, כמו תוכי, בלי מחשבה, בלי יוזמה לייצר טלוויזיה מעט - אבל מעט - תרבותית יותר, עיתונאית יותר, מבררת יותר, אגב יללות צבועות שלאן הולכות פניה של מדינת ישראל, ותראו תראו איזה מכות חוטף העיתונאי שלנו בהפגנה, איזו בושה - ממשיכים ערוצי הטלוויזיה שלנו ללבות את האש, להשאיר אותה בחיים אם היא מחשבת דרכה לגווע, ואחר כך בוכים בדמעות תנין על כך שפוגעים בתקשורת. רוצים שקט וקצת קולטורה בראיונות? תפסיקו להזמין לאולפן את אמסלם. ממילא הוא כבר לא רלוונטי. גם גלאון יכולה להישאר בבית. עד כדי כך זה פשוט.
לראות או לוותר: לא לראות. להוריד להם את המספרים. אולי ככה הם ילמדו.