בדיוק כמו בפעם ההיא, גם עכשיו נחשפו בפנינו שש דמויות חדשות שעוטות מסכות מרשימות: גורילה כחולה, זיקית צבעונית, תות מלכותי, סוס ספרדי, אפון מקפץ ובבושקה אדמומית. ואם צעידתן המגושמת אל הבמה (בכל זאת, איך אפשר ללכת בתוך תרמיל אפונים?), החל מצעד הניחושים.
שחר חסון ערבב עד שהגיע אפילו לדודו פארוק, וסטטיק ובן-אל סיפקו לנו סיפורי רקע שלא הותירו לנו ברירה אלא להאמין להם. אבל גם הפעם, לא פסח על אף מתמודד נאום ה"אני מכירה אותו" של אופירה, שלמרות שהגיעה מצויידת במחברת לא התרחקה מהגבולות המוכרים לה והמשיכה לזהות את המתמודדים לפי מבנה הגוף והרגליים, או לפי הלו"ז השבועי שלה.
ובעוד מעל הפורמט מרחפת עלטה גמורה, הצלחנו להבין הפרק שזה לא באמת משנה. בניגוד לתוכניות ריאליטי אחרות, לא אכפת לנו מי ינצח או מה יקרה עם המתמודדים ביום שאחריי – כל הנאמברים, התחפושות העליזות, והרמזים שספק תורמים ספק נועדו להכניס אותנו לכאוס מוחלט, מתנקזים לידי הרגע בו תרד המסכה מהמתמודדים, כשכל השאר באמת לא משנה.
מה שמביא אותנו אל המסקנה שכן, תכנית בלי חשיפה היא ערב מבוזבז. נכון, התכנית עליזה וצבעונית, והבדיחות הפנימיות על שולחן השופטים בהחלט מעלות גיחוך, לכאורה יש כאן הכל על מנת לספק לנו אסקפיזם טהור. אבל אין טעם גם להפוך את זה למה שזה לא - תכנית שירה.
נראה כי ההשתפכות המוגזמת על הביצועים נועדה להסיט את תשומת ליבנו מחוסר התוכן בין רמז לרמז. אמנם הביצועים כיפיים, קלילים ומרשימים (באיזו עוד הזדמנות נשמע את דספסיטו מפיו של סוס בז'קט מחויט?), אבל הנאמברים רחוקים מלהיות "מטורפים", "היסטרים", או איך לא, "ביצוע של גמר".
נוכחנו לגלות שכשמוציאים את החשיפה מהפרק, נשארים לנו שורה של ביצועים בינונים, רמזים שלא מקדמים אותנו, ושאלות לא פתורות. אבל היי, אלו חוקי הפורמט, לא?
התרעות פיקוד העורף