“מניפסט" אינה סדרת בינג'. ניסיון לצפות ביותר משני פרקים ברציפות עשוי להפוך את מוחו של הצופה לטחינה.
ולתקציר הסדרה: מטוס נוסעים בטיסה שגרתית ממונטיגו ביי, ג'מייקה, לניו יורק עובר טלטלה חזקה באוויר המוסברת לנוסעים כסערה. כשהמטוס נוחת מתברר לנוסעים כי נעדרו ונחשבו למתים במשך חמש וחצי שנים. אחרי ההלם הראשוני לנוסעים ולקרוביהם, מנסים אלה וגם אלה לגשר על הזמנים ולתפור את חייהם מחדש.
והמשימה אינה פשוטה: נוסעת אחת, בלשית משטרה, מגלה כי בן זוגה התחתן בינתיים עם חברתה הטובה ביותר. אח תאום כבן 8 מגלה כי אחותו מבוגרת ממנו בחמש שנים ועתה היא חברתו של חברו לשעבר לכיתה. נוסע מגלה כי אשתו, שהייתה משוכנעת שמת, ניהלה בשלוש השנים האחרונות רומן וכי בתו מרגישה שהגבר הוא אביה החדש. וכן הלאה וכן ככה על פי דמיונם של יוצרי הסדרה.
יתרה מכך: הנוסעים שומעים בראשם קולות זהים ורואים חזיונות שאינם נשמעים או נראים לסביבה, המנחים אותם למקומות ומסייעים להם למנוע אירועים מסוכנים ולפצח תעלומות פשע. בעקבות כל אלה הם אינם מוצאים לעצמם מנוח ויוצאים לפצח את התעלומה הגדולה - מה באמת אירע להם באותן דקות - או חמש וחצי שנים - אבודות באוויר.
אפשר לחלק את “מניפסט" לשניים: כסיפור בדיוני הסדרה לא רעה כלל. היא מקורית, מתפתחת באופן נאה מפרק לפרק, וכל פרק הוא גם תעלומה מתפענחת בפני עצמה.
לעומת זאת, האינטראקציה בין הדמויות הנפגשות מחדש היא לא פחות מאסון טבע. הדרמות אותנטיות ומרגשות בערך כמו משקה נסורת. הדיאלוגים ירודים, נחותים, נעוצים כמו עצם עבה בגרון השחקנים. כמות המבטים העגומים רבי־המשמעות היא אינסופית. הצער גדול מזה של איוב. אסון טבע. לא פחות.
וכשב"מניפסט" מפזרים כאלה כל שלוש דקות בערך ומוח הצופה מאיים כאמור להפוך לטחינה, הצפייה בסדרה הלא רעה בכלל הופכת לקושי, וזה הזמן לצופה הזריז להשתמש בשלט שבידו ולהריץ קדימה. מהר וקדימה. עד שא' מתרחק מב', מקור האסון הנוכחי התייבש ונשר ואפשר לחזור למדע הבדיוני, לקונספירציות הממשלתיות, לסוכנים במכוניות שחורות, ולרגע, אף לא לרגע אחד, לא להסיר את היד מהשלט הרחוק.
התרעות פיקוד העורף