בטרם אחווה דעתי על סרטו הנפלא של נועם סובוביץ' - "נקודת מפנה" ששודר שלשום בערוץ HOT8, אציין כי איני מומחה בכדורגל, איני חובב ספורט זה יתר על המידה ואיני מעורה יותר מדי בהיסטוריה של הכדורגל הישראלי (למעט כוכביו הבולטים).
ודווקא מהסיבה הזו, הסרט, המציין אירוע מכונן בהיסטוריה של הספורט והפוליטיקה הישראלית – משחק הכדורגל הראשון בין נבחרת ישראל לבין נבחרת גרמניה – כל כך טוב, בייחוד אם הוא הצליח לרתק לתוכו אדם שלא בא עם מטען ידע ספורטיבי.
ניצול השואה הפך לא רק לתלמידו המצטיין של המאמן הגרמני אלא לחברו הטוב ביותר, חברות שניצחה את כל הסטיגמות והסטטיסטיקות והוכיחה במובן מסוים את כוחה של ההומניות והאנושיות.
בשנות ה-60 כללה נבחרת ישראל כוכבי ענק כמו מוטל'ה שפיגלר ושמוליק רוזנטל (המתראיינים לסרט), יצחק ויסוקר, דוד פרימו, גיורא שפיגל ויצחק שום שהפכו לאגדות. לאחר שנבחרת זו חוללה היסטוריה והעפילה למונדיאל שנערך במקסיקו באותה שנה, היא עמדה לעשות היסטוריה נוספת: לראשונה מאז סיומה של מלחמת העולם השנייה (1945) – היא התמודדה מול בורוסיה מנשנגדלבך הגרמנית בישראל.
כיום זה מצטייר כעניין של מה בכך, ברם בשנים ההן, שנים של ציד הקצינים הנאצים על פשעי מלחמה, העמדתו לדין של אדולף אייכמן (1961), והתמקחות על מתווה הפיצויים של גרמניה לניצולי השואה – ישראל לא הייתה מוכנה נפשית ודיפלומטית לשמוע את השם "גרמניה", שכן זה גרר אחריו הפגנות והתנגדות ציבורית – וזה מומחש היטב בסרט.
הסרט, רווי קטעי ארכיון מרגשים ונדירים, מסתיים בהפסד מוחץ (6:0) של הנבחרת הישראלית לקבוצה הגרמנית – אך בעצם בניצחון ענק של ישראל: בסיומו של המשחק, הקהל הישראלי עמד על רגליו והריע לשחקנים, הגרמניים והישראליים וביטא בכך את הניצחון של הכדורגל והתרבות על היסטוריה גדושה בדם רע.
שפר ווייסוילר הצליחו דרך הספורט והחברות האמיצה לחולל את אחת מנקודת המפנה המשמעותיות בהיסטוריה של העם הישראלי. זהו סרט חובה לכל אדם באשר הוא, בפרט יהודי וגרמני, לראות את כוחה של חברות אמת, מוטיבציה ואמונה – לצלוח כל מכשול, גם הבלתי אפשרי לכאורה. זהו סרט מופלא ומופתי שמספק מסמך אנושי מצמרר ומרגש על פיסת היסטוריה מונומנטלית הרלוונטית גם לימינו אנו.
התרעות פיקוד העורף