משימת חלוקת הבית לאהובים ולא אהובים, אכזרית ככל שתהיה, נתנה לדיירי "האח הגדול" הצצה להלך הרוח המתרחש בחוץ. הדיירים קיבלו מסרים ישירים מבחוץ, מתנה שלא קיבלו עד היום באף אחת מהעונות, והיא גם נוגדת את כל חוקי הפורמט. הרי אחד מהחוקים הנוקשים של הפורמט זה ניתוק מוחלט מכל מה שמתרחש מחוץ לבית. לא בכדי כשמגיעים מעריצים לצעוק מגבעות נווה אילן לדייר האהוב עליהם, האח הגדול מצווה על הדיירים להיכנס במיידית לבית ומיד משמיע מוזיקת רקע חזקה, רק כדי שלא יקבלו אף מסר מבחוץ. אבל הפעם המשימה הייתה מכוונת לכזאת שתאפשר להם לקבל שיקוף לאיך הדברים נראים מבחוץ .
הדיירים שנבחרו לאהובים על ידי צופי העונה, הבינו שהדרך בה בחרו עד כה הייתה דרך המלך, מה שיגרום להם להישאר באותו מסלול בדיוק. מנגד, הדיירים הלא אהובים, שכמובן גם יזכו לאמפתיה של הצופים מעכשיו, גילו כי המסלול שבחרו סופו קוצים ועליהם לשנות את עורם בכדי לזכות באהבת הקהל, ולחשב מסלול מחדש.
זה ניכר על אחת מהדיירות הבולטות העונה, דיאן שוורץ, שנכנסה לבית האח הגדול רק כדי לירות לכל עבר ולבלוט, לצווח את נשמתה ולהציג לנו בשידור חי איך נראה מופע אימים של אישה באמוק. אלא שמשימת חלוקת הבית היכתה בה כמו רעם ביום בהיר והפילה לגמרי את רוחה, כשהבינה שהיא לא כזאת פופולרית בחוץ. הצחוק המעצבן שלה לא נשמע, תודה לאל, לאורך כל הפרק, וגם לא זכינו לראות אותה ברגעי הטירוף שלה מציגה לנו תנועות ג'וגינג בהילוך מהיר שזיכו אותה בחיקוי מוצלח ברשת ורצים בסרטוני הטיק טוק בימים אלה. לפתע היא מתחשבת בכל דיירי הבית, ומוותרת על תמונה מהבית רק למען אחרים, פתאום היא מתפייסת עם קאזם, האויב המושבע שלה, וכמי שהשוויצה שהיא שמה קצוץ על כולם ורגישות זה ממנה והלאה, לפתע היא בוכה מכל ציוץ בבית.
ואפרופו בכי, כמה נהי ושברון לב בעונה שעדיין בחיתוליה? ומה בהמשך? עוד צעקות של בר וצרחות אימה ו-וורידים מתפוצצים אצל נתנאל כשהוא לא מקבל את 100 חבילות הבמבה שלו (או 12, מי סופר?).
כמה "האח הגדול" מצליח להפתיע אותי בחוסר הגבולות שלו? אתמול בפרק הוזכרה המילה הספד. לא פחות ולא יותר. לא מספיק בוכים ומייללים שם בבית, כשמרינה (הדיירת הכי מתוקה יש לומר), מנצחת על מלאכת הבכייה, האח שולף משרוולו במסגרת המשימה את הדרישה שאחת או אחד הדיירים ידמיינו מה הם היו אומרים אילו היו מספידים דייר אחר. איזה בחירת מילים הזויה, ואם היא אמורה להצחיק, היא לא.
גם נשבר לי מכל הסיפורים הקודרים והטראגיים. נשבר לי מכל דמעות התנין ששופכים שם בבית האח, שאם היו מחברים ממנו צינור לצפון הארץ הוא היה מציל את הכינרת מהתייבשות.
תנו קצת הומור בריא וצחוקים כמו שסיפק נירו לוי בעונת הסלבס. והאמת היא שבעונה זו לא ממש מזיז לי מי בוכה ולמה או כמה. אתמול כולם יללו בבכי, כל אחד מסיבותיו הוא, וכולם התרגשו כי הייתה אווירה של אחדות בבית וקירוב לבבות, אבל בסוף הפרק, סופרייז סופרייז, בפרומו לפרק שיהיה היום, כבר רואים שבישיבת הדיירים השנייה, אין אחדות ואין בטיח ואין נעליים. נתנאל והקעקועים שוב יצרחו מעצבים, והאחרים יצרחו עליו בחזרה ואחר כך הוא יעשה חשבון נפש ויפלוט כל מיני תובנות פילוסופיות לגבי עצמו. ממילא הוא לא ילמד מהן דבר או ינסה לשנות ולהשתנות, כי ברגע שיתקוף אותו הרעב, הוא יאבד את העשתונות ועולם כמנהגו נוהג. וריוואה וקאזם, שלא הפסיקו לשבח אחד את השנייה בפרק אתמול, ישלפו סכינים ושישו ושימחו וחרבו ודרבו.
ואפרופו המונולוג שנתנאל נתן בפרק אחר על כמה שהוא נלחץ ומתחרפן כשאין אוכל ושאמא שלו, על מנת להרגיעו קודם נותנת לו לבלוס, לא יכולתי שלא לדמיין לעצמי סיטואציה שבה הוא מגיע הביתה אחרי יום עבודה ומוצא שהאישה שלו (אולי דיאן), במקום להכין ארוחת מלכים, העדיפה ללכת לקורס פילאטיס.
כשספר או סרט לא מצליחים לרגש אותי, או לגרום לי להזדהות עם הגיבורים, או האנטי גיבורים, לצחוק או לבכות איתם, סימן שהם פשוט לא כתובים היטב. וזה מה שקורה בעונה זו. העלילה לא כתובה וערוכה מספיק בכישרון, על מנת שאצליח להזדהות או לגלות אמפתיה עם אף אחד מהדיירים העונה.