בסיבוב הזה אל צאצאיה מסתנן אלמנט נוסף: הצער. מהסרט לא עולה מה הם עושים שם בגולה, אבל מפרטים שניתן ללקט לא משתמע שכבשו פסגות גבוהות מדי. כלתה משמשת כבעלת תפקיד בכיר ב־BDS דווקא. מותר להניח שבעבר כבר היו ויכוחים בעניין עד השמיים ושני הצדדים כבר מנוסים דיים מכדי להיכנס לאזור המודלק הזה פעם נוספת. הכלה מאמינה כי ה־BDS פועל בסופו של דבר לטובת מדינת ישראל (כיבוש, כיבוש), רבקה חושבת ההפך. הכלה, ביחד עם בעלה, ואחיה ואשתו, החליטו כי מדינת ישראל בתצורתה הנוכחית אינה מקום ראוי לחיות בו, ורבקה חושבת ההפך, ולכאן מסתנן הצער. כבר עשרות שנים היא חיה בנפרד מילדיה, מנכדיה, רואה אותם דרך הסקייפ ובביקורים פעם ב־, ולך תהיה מאושר ככה.
לאורך הסרט משובצים במקומות המתאימים קטעי וידיאו ישנים מהופעותיה של רבקה. אם הווידיאו הזה אמור להחיות או להמחיש איזו טענה, הרי שהוא לא עושה את זה. כבר הסכמנו שלא כדי לסכם את הקריירה של רבקה התכנסנו כאן. פעם אחת מחטיא הסרט בגדול מטרה שקופצת לנגד עיניו, כשילדיה של רבקה מתלוננים כי בקטנותם נאלצו לשבת מול הטלוויזיה בזמן הופעותיה הרבות ולאחר מכן להעניק לאמא פידבקים נלהבים. אי אפשר היה לשוחח על משהו אחר, ספק מספר עכשיו, ספק מתלונן בנה. תמר טל ענתי, יוצרת ובמאית הסרט, הייתה צריכה לגדל כאן אף חטטני יותר ולברר אם, נגיד, אמריקה הייתה די רחוקה כדי לברוח אליה מאותה אם תובענית, אבל כאמור לא כדי להבעיר מדורות ישנות היא רצה עם המצלמה אחרי רבקה מיכאלי שבעצמה לא מחפשת מדורות. מיכאלי, גם אם אינה מפויסת, משלימה עם מציאות שאינה יכולה לשנות, וטל ענתי מפהקת כאן לצדה.
לא תמיד, אגב, מיכאלי הניחה לילדיה לחיות בשלווה בניכר. כבת לדור שראה עצמו חלק משושלת יהודית בת אלפי שנים, שגלה וחזר ובנה והקים, חזרה ונדנדה לילדיה שיחזרו הביתה. רצח רבין היה מבחינתה נקודת המפנה. משהו בנפש היהודייה שלה נשבר. הפיהוק של טל ענתי הופך כאן גדול ורחב יותר כשהיא מניחה לאבן הדרך הזו לחלוף על פניה בלי התייחסות מיוחדת, וככה אומנם טוען הסרט שמשהו קורה לרבקה בזמן האחרון, אבל בעצם נכון יותר יהיה להעניק לו את השם רבקה קופצת לאמריקה, וזהו.
התרעות פיקוד העורף