סוף סוף זה קרה. הילדים לקחו את הילקוטים, אספו את כל הבלגן שהשקיעו בו את מיטב כוחם בחופש לאיזו מגירה, ויצאו מהבית לבתי הספר ולגנים. זהו, אפשר להרים רגליים בנחת, לפחות עד שעות הצהריים, ולהירגע עם איזה ספר טוב. טוב נו, על מי אנחנו עובדים? הספר יחכה למועד מאוחר יותר, ועכשיו ולאורך כל הסופ"ש זה הזמן לבינג'. אתם לפני השלב הזה של הילדים כמוני? תשמחו קולקטיבית עם ההורים שבינינו על תחילת החופש שלהם, ותצללו יחד איתם לסרטים ולסדרות שייתנו את יריית הפתיחה לשישישבת שלנו.
מו: Mo
אנחנו, הישראלים, שונים מאוד משאר שכנינו במזרח התיכון. מבלי להיכנס לפוליטיקה, כי נטפליקס הוא אזור נטרלי, נדודים ממקום למקום הם חוויה משותפת להרבה באזור, בין אם מדובר בכאלה שהגיעו סוף סוף למדינה שלהם או ביורדים אל מעבר לים. במקרה של הקומיקאי מוחמד עמר ומשפחתו, או בקיצור מו, תראו את הכל מהכל.
הדמות של מו, שלא מאוד רחוקה מעברו הביוגרפי, היא בן למשפחה פלסטינית שגורשה מחיפה בקום המדינה, ומשם פצחה בנדודיה לגדה ולכוויית ועד לארצות הברית, התחנה הסופית. למרות שבאמריקה מו נחשב אמריקני לכל דבר ועניין, בני משפחתו עדיין לא, והסדרה מלווה את המאבק העיקש והמעיק שלהם מול הרשויות.
לא מעט סטריאוטיפים ערביים, יהודיים וכאלה הנוגעים לסכסוך ארוך השנים הולכים לנחות עליכם במהלך הצפייה. גם כאן רואים בבירור את הקשר המורכב בין פלסטינים ליהודים, את העובדה שאמריקנים לא בטוחים מהי התרבות הערבית וחושבים שמדובר בעוד סוג של ישראלים, ובעיקר כמה ארה"ב לא מכילה את כולם בתוכה בשלום. מצד שני, גם לנו ולהרבה מדינות אחרות יש עוד מה ללמוד.
למה בכל זאת כדאי לכם לתת צ'אנס לסדרה? קודם כל, מדובר בהומור משובח. פליטות היא נושא קשה ולצערנו מוכר מדי, אבל אם גם בתוך המעטפת הזו אפשר להצחיק בסרקסטיות ובהמון הומור עצמי, נגד כולם, אשרינו. פרט חשוב נוסף – היא מעניקה הצצה למה זה להרגיש פליט במקום שאתה לא מרגיש בו בבית, ועדיין להצליח להסתדר ולהלך בין הטיפות, למרות הכל.
אהבה של גדולים: Loving Adults
זוכרים שאמרתי, שבמידה ואתם הורים שניסו להנעים את החופש של ילדיהם במשך חודשיים, זה בדיוק הרגע לחשוב גם על עצמכם? אז התכוונתי לכך, כי הסרט שאני הולכת לחשוף בפניכם ממש לא מיועד לצפייה משפחתית עם פופקורן ושלל חטיפים. אם הקשבתם לי והרחקתם את הילדים מהמסכים, אפשר להתחיל.
בסרט, המבוסס על הספר 'Till Death Do Us Part' של אנה אקברג, אישה מגלה שבעלה מנהל רומן עם מישהי מהעבודה שלו. הכרוניקה נשמעת כמו כל סיפור בגידה מוכר – סמסים חשודים לפנות בוקר, תירוצים לא אמינים בשום צורה, והתחמקות מכל מה שהיה פעם קשר אוהב ומכבד. עד כאן סטנדרטי. כשהעניינים יוצאים משליטה בין הבעל לפילגש, אשתו מבינה שמי שהיה איש סודה במשך השנים הופך אט אט לאויב מושבע שחי ממש בתוך הבית שלה.
תמיד תוהים בפחד איך שני אנשים שהאהבה שלהם הייתה כל עולמם הופכים לשני זרים, ובמקרה היותר גרוע – ליריבים מרים שלא יכולים לשהות במחיצת האחר יותר משלוש דקות. ב'אהבה של גדולים', שלא תחסוך מכם אף פרט, גרפי ככל שיהיה, האהבה הגדולה מתחלפת בשנאה יוקדת כמעט בלי שנרגיש.
מותח, מפתיע ומאוד לא צפוי בניגוד למעשיות מן הז'אנר, ומביא נקודת מבט מרתקת על חשיבות האמון בקשר בין בני זוג, ועל כמה בלתי אפשרי לאחות אותו כשהוא נשבר לרסיסים.
המסלול לשותפות: Partner Track
מזמן לא פגשנו איזו דרמה משפטית מלאת חליפות ושפה גבוהה, שתגרום לנו להסב את מסלול חיינו וללמוד משפטים, או לפחות לדמיין את זה בחלום בהקיץ. 'המסלול לשותפות', סדרה אמריקנית המבוססת על רומן באותו השם, מביאה את סיפורה של אינגריד, עורכת דין בכירה שמחכה לגן העדן של כל עורך דין – השותפות המיוחלת. הבעיה היא שגם סדרת טלוויזיה, אוטופית ככל שתהיה, היא לא עולם מושלם, מה שאומר שאינגריד הולכת לפגוש הרבה מאוד מכשולים בדרך.
וכאילו זה לא מספיק, גם חייה האישיים שלה הולכים להתנגש במסע אל עבר השותפות, ואיתם כמה גברים שמנסים להזיז אותה הצידה מתפקיד חלומותיה. מה הסיכוי שהיא תצליח להישאר מרוכזת אך ורק במטרה לשמה התכנסנו? סיפור על אהבה, קצת חושך, והישגיות ברמות שיכולות להזיז הרים. השראה, כבר אמרתי?
מבוא להיסטוריה: History 101
אתם ודאי מזדהים עם התחושה הזו המטרידה הזו מפעם לפעם. שלוש שעות חלפו מאז שהבטנו לאחרונה על השעון, ופתאום הבנו שסתם שרפנו זמן על הטלוויזיה או הקנדי קראש והיינו יכולים לקרוא או ללמוד משהו בזמן הזה. שתדעו שהלך הרוח הזה משותף בערך לכל אוכלוסיית העולם, רק בשפות שונות, ושמצאתי פתרון מעולה להרגעת הביקורת העצמית.
'מבוא להיסטוריה', זו העונה השנייה שעלתה ממש לאחרונה, מאגדת כל מיני דברים חשובים שקרו בהיסטוריה האנושית כמו המצאת מכשיר חדשני או פריצת דרך מדעית מרשימה, ומכווצת כל נושא ל־20 דקות בלבד עם כל הדברים החשובים שתצטרכו לדעת עליו.
החלק הטוב הוא שבאמת מרגישים שלומדים משהו ולא נאבקים בקשב הבורח לכל כיוון אפשרי, והחלק היותר טוב – הפרקים הקצרים לא מצליחים להעיק למרות ריבוי המידע, וזה פשוט עושה חשק לצפות בעוד ועוד מהם. ודי לחכימא.
זמן לעצמי: ME TIME
אין הורה שלא אוהב את הילדים שלו. הרבה מהם, חרף האהבה הרבה, מייחלים לקצת זמן לבד, שיזכיר להם את הימים שבהם היו רווקים בלי דאגות. טוב, חוץ מחשבון החשמל, המים והארנונה, ערימת דו"חות החניה, והאוכל במקרר שממש לא מתכוון להכין את עצמו לבד. מעטים מההורים באמת מצליחים להגיע למצב שבו יש להם שקט מוחלט, שמחזיר אותם ללילות מלאים בשינה ולימים ריקים מפעילות.
כאן, מככב קווין הארט שהפך לאחרונה ליקיר נטפליקס, כסוני, אב עייף במשרה מלאה, שרעייתו האדריכלית לוקחת חלק פחות פעיל באינטראקציה עם הילדים. כשהיא מחליטה לקחת את בנה ובתה לחופשה בלעדיו, סוני מבין שיש לו שבוע בלי כל זה, והוא מחליט לנצל זאת כהוגן. ואיזו דרך יותר טובה לעשות זאת, מאשר ללכת לחבר הרווק הראשון שעושה מסיבה חסרת גבולות באיזשהו מדבר? כאן נכנס האק (מארק וולברג) לתמונה, וגורם לו לעשות מיליון דברים שהוא כל כך הולך להתחרט עליהם.
יש לסרט הרבה מאוד סיבות להפוך לשובר קופות, ולשבור כמה מוסכמות על הדרך. פעם ראשונה האישה היא אשת הקריירה בסרט בקנה מידה כזה, והאבא דווקא אחראי יותר על עניין הבית. מה הורס את הצעידה לשוויון? הומור מטופש, עמוס בנפילות ונוזלי גוף שאוותר על להזכיר אותם בפירוט, משהו שהרבה יותר מזכיר את 'אמריקן פאי' ופחות את דמות האבא האמריקני שאנו מכירים.
ואם כבר אנחנו ברגע של אמת, הגיע הזמן שדמות הישראלי בסרטים לא תהיה כל כך סטריאוטיפית כמו דורית המוצגת בסדרה, חיילת קרבית לשעבר שהפכה למלווה בריבית שכעת מקפידה לרסק אברי גוף. זה הזמן להגיד את זה חד וחלק: רובנו לא מתקשים באנגלית, וגם אם כן, אנחנו לא מדברים במבטא גרוני כל כך וחסר סגנון. עוד משהו חשוב - אנחנו לא יוצאים רמבו מהצבא אלא אם חתמנו קבע בחזית, והקלף הישראלי לא חייב להאפיל על כל האופי ולצבוע אותו בדיוק באותו גוון. גל גדות, מאחורייך. מכירים את הביטוי מעז יצא מתוק? אז ההפך.