דז'ה וו. אם יש ביטוי אחד שיתאר את מה שהרגשתי במהלך הצפייה בפרק הרביעי של בית הדרקון ("מלך הים הצר", הרי שהביטוי הוא – דז'ה וו. הצפייה בפרק הרגישה בדיוק כפי שהרגישה הצפייה בעונה הראשונה של "משחקי הכס" – פוליטיקה על גבי פוליטיקה, גילוי עריות, תככים, מזימות ושקרים וקצת CGI של דרקון כדי שנזכור איפה אנחנו. כן, אין ספק שבית הדרקון היא הילדה של אמא שלה, אבל היא מתכננת להתעלות עליה ואם היא יכולה, אז גם בלי להמתין שמונה עונות עבור כך.
למי שפספס – הפרק מתחיל, כמו כל קודמיו, בקפיצת זמן. הפעם קפצנו בין מספר חודשים עד לשנה, כאשר מתחילת העלילה של פרק הפתיחה עברו כבר ארבע שנים. ראינייריה מנסה לקיים את הבטחתה לאביה ולמצוא לעצמה בעל, אבל כשאת שולטת בדרקון משלך קצת קשה ללורדים (הדיי מביכים יש לציין) להרשים. הדבר היחיד שחשוב בסצנת המיון הוא הסכסוך בין בית בראקן לבית בלאקווד, סכסוך עתיק שגורם להקזת דם רב, כפי שניתן היה לראות. אבל קרב האגו הפתטי של שני הלורדים גורם לנסיכה לאבד את טיפת הסבלנות שעוד נותרה בה והיא מחליטה לחתוך את הביקור בערי ווסטרוז ולשוב למעלה מלך.
עם שובה היא מגלה כי היא לא היחידה שהחליטה לחשב מסלול מחדש, כאשר גם דוד דאיימון מחליט לחזור אחרי שנים של גלות מעיר. דאיימון עזב חבול ומוכה לאחר שהעליב את זכרו של הנסיך הקטן שמת שעות לאחר לידתו, אך הוא חוזר לעיר כשהוא מצביא דגול, כובש ולא פחות ממלך הים הצר. דאיימון כמובן לא כופר באחיו ומוותר על כתרו בשמחה על מנת להשלים עם המלך ולאחד פעם נוספת את בית טארגריין.
ובחלק הזה של הפרק הגלגלים מסתובבים לאחור ואנו חוזרים אל "משחקי הכס" – דאיימון מדגים לנסיכה ראיניירה את מה שוואריז לימד את טיריון – הכוח נמצא איפה שהאנשים מאמינים שהוא נמצא. הלורדים אולי נשבעו לה כיורשת, אבל העם לא ירצה לקבל את זה בהכרח. העם רוצה את מה שהוא תמיד רוצה – לורדים ומלכים ללגלג עליהם מאחורי הגב ואם אפשר גם תענוגות בזול. ראיניירה צופה, מקשיבה ומפנימה את המסר: היא אולי יורשת, אבל למרות עוצמתה הפנימית היא עדיין מאוד חלשה בחוץ.
הדמיון למשחקי הכס כמובן לא נגמר שם, כאשר האלכוהול ושיכרון החופש גורמים לדיימון ולראיניירה להתקרב קצת יותר מדי ממה שבני משפחה אמורים להתקרב זה לזו. בית טארגריין במשך מאות שנים חיתן אח ואחות זה לזו, או בני דודים, כך שעבורם, כפי שדיימון מציג זאת לוויסריז לאחר מכן, זו בסך הכל מסורת, אך וייסריז יודע שהלב השחור של דאיימון לא מתאים לשבת על הכס.
מלאכת הבימוי בפרק הרביעי אף היא הזכירה מאוד את ההקבלות שאהבו לעשות במשחקי הכס. סצנות המין של הנסיכה ראיניירה הדגימו בדיוק את ההפך בין דיימון לבין האביר קול. בעוד דיימון נכנס למעשה בתשוקה ולאחר מכן נעצר והתחרט, קול ניסה תחילה להתנגד ורק לאחר משחקיה של ראינייריה נכנע לכיבושה ושכב עמה. זוכרים שבעונה הראשונה של משחקי הכס, אאימון טארגריין אומר לג'ון סנואו ש"אהבה היא המוות של החובה?", יש לי תחושה שהאהבה של סר קול לנסיכתו לא בדיוק תקל עליו לבצע את משימותיו וחובתו כאביר המלך.
מי שעוד מנצל את פעולותיה של ראיניירה הוא כמובן אוטו הייטאוור, שמעולם לא בחל באמצעים כדי לקדם את יורשיו לכס. הוא שומע ופועל מיידית. לצערו, הפעם ניסיונו הבולט מדי להכפיש את הנסיכה על סמך שמועות עלה לו במשרתו, אך בתו היא עדיין המלכה, כך שהשפעתו על המלך לא תיגמר רק בשל איבוד משרתו.
אגב המלכה, דווקא ביחסיה עם ראיניירה בולט החיסרון הגדול של "בית הדרקון". קפיצות הזמן לא מאפשרות למערכות היחסים להתפתח מול עינינו בצורה רציפה. אז אנחנו יודעים שהן התגעגעו זו לזו בחודשים שעברו, אך זה קצת מאבד משמעות כשבסוף הפרק הקודם הן עוד היו בכעסים זו על זו.
הפרק הרביעי גם המשיך את הקו המנחה של וייסריז – הוא לא יכול לבצע אף פעולה של שלום עם אדם אחד, מבלי לעצבן אדם אחר. לפחות הפעם הוא בחר לרצות את לורד קורליס ואלריון ולחתן את בנו עם ראינייריה, שמקבלת בהכנעה את השידוך לאחר מעשיה, על אף שהיא דוחקת את אביה לפינה ומכריחה אותו להתעמת בפעם הראשונה עם ימינו. אז בפרק הבא כנראה נקבל את החתונה וההשלמה בין הבתים העתיקים של ואליריה, אך וייסריז יוצר לעצמו אויב חדש – אוטו הייטאוור. וכמו שכבר ציינו, לאותו אויב חדש יש מישהי שמאוד מקורבת למלך, מה שעלול להתגלות בהמשך כבעיה חמורה.
בשבוע הבא אנו מגיעים אל נקודת אמצע העונה – פרק מספר 5. סביר להניח שהוא גם יהיה הפרק בו "בית הדרקון" תעבור לקצב קצת יותר גבוה לקראת רגעי השיא של פרקים 10-8, אשר יניחו את היסודות לעונה הבאה. עד אז, יש לנו שבוע ליהנות מהפרק שהזכיר לנו למה "משחקי הכס" כבשה את העולם אז ב-2011 – כי כשהיא עושה את זה נכון, היא פשוט מאסטרפיס.