"כשאתה עובד עם שחקנים מאוד צעירים, אתה לא יודע עם מי תיפגש”, אומר השחקן שרון אלכסנדר, שמככב בימים אלה בסדרת הנוער המוזיקלית החדשה “שומקום”, מבית טין ניק לצופי yes, בהפקת טדי הפקות, שבה הוא מגלם את דמותו של איל הון ערמומי. “אני זוכר הפקה אחת ששיחקתי בה, והיו שם בני נוער בני 17־19, והבלגן על הסט היה כל כך גדול שגם הבמאי וגם המפיק לא הצליחו להשתלט על זה. בסדרה ‘שומקום’ זה ממש לא המקרה, יש שחקנים מעולים, רגועים ועובדים יפה. האווירה על הסט הייתה טובה לכל אורך הצילומים”.
לצד אלכסנדר משחקים בסדרה גם אלה לי להב, מאיה צפיר, עילי צ’פמן, דינה סנדרסון ואילנית בן יעקב. “אני ובתי בסדרה (בגילום סנדרסון – ד”פ) מנסים לעשות הכל כדי להוציא ילדים מבית אומנה כדי לבנות במקומו מלון גדול”, מספר אלכסנדר. “יש פה את נושא ההון מול המצפון. יש הרבה צבע בדמות שאני משחק”.
בשנים האחרונות אלכסנדר כבר שיחק בכמה סדרות נוער, בהן “החממה”, “חצויה” ו"החולמים”. כשאני שואל אותו אם הוא אוהב את הז’אנר, הוא אומר: “תתפלא, אבל הנוער מכיר אותי משם. זה מאוד תלוי בצוות, בבמאי ובעיקר בתפקיד. אם התפקיד הוא טוב ויש בו צבע ועניין, אז אני נהנה כמובן”.
יש תפקידים שפחות זורם לך לגלם?
“כן, בשנים האחרונות יש קצת נטייה ללהק אותי לתפקידים של הביטחוניסט, בלי יותר מדי מורכבות, או ביטחוניסט מושחת. אלו תפקידים שאני קצת מנסה להימנע מהם”.
איזה סוג של תפקיד היית רוצה?
“לאורך כל השנים שאני משחק גילמתי דמויות קיצוניות, והיום דווקא הרבה יותר מעניין אותי לשחק אנשים פשוטים עם בעיות מורכבות, אנשים רגילים ולא קיצוניים. זה כיום יותר מסקרן אותי”.
איזה תפקיד שעשית הכי אתגר אותך מקצועית?
“אני חושב שבסרט ‘אחד משלנו’ (1989) עשיתי את התפקיד הכי עמוק, וזה גם התפקיד שאני הכי אוהב מבין עבודותיי”.
כמו בעיטה בבטן
אלכסנדר (60) פרץ לתודעה הציבורית בגיל 17 כשלוהק לתפקיד הראשי בסרטו של זאב רווח, “פצעי בגרות 80”, לצד דליה שימקו. “זו הייתה חוויה חלומית כי מגיל צעיר אני משחק וחלמתי להגיע לרגע הזה”, הוא מספר. “זה היה משהו שלא האמנתי שהוא קורה. כשהסרט יצא הוא היה מאוד פופולרי ועד היום משדרים אותו, זה הפך לקאלט ולתקופה קצרה מאוד חווינו חוויה ‘ביטלסית’ כשמעריצים ומעריצות רדפו אחרינו ברחוב, ביקשו חתימות וכו’. הצבא ניקה אותי מהפרימדונות, אם הייתה בי. נפטרתי שם מכל הגינונים שאולי היו לי”.
אלכסנדר שירת כלוחם בחטיבת הצנחנים בגדוד 202. “עלינו ללבנון בסוף המלחמה”, הוא מספר. “בשנת 89’ שיחקתי את רפא, המתנדב לצנחנים בסרט ‘אחד משלנו’, והעובדה שחלפו רק חמש שנים מאז שסיימתי את שירותי הצבאי ועד הצילומים - הייתה נכונה לי אז, כי הזיכרון של הטירונות בצבא היה טרי אצלי. זה משהו שחוויתי בצבא, נושא ההתעללות”.
לאחר שחרורו מהצבא למד משחק בבית צבי ושיחק בשלל הצגות תיאטרון, כתב וביים. אחד התפקידים האייקוניים שלו היה בסרטו של אסי דיין, “החיים על פי אגפא” (1992), שבו גילם את נימי הסא”ל, תפקיד שהביא לו את פרס אופיר לשחקן המשנה. “’אגפא’ היה תסריט מוזר מאוד, שונה מכל מה שהכרתי קודם”, הוא אומר. “לא הבנתי עד כמה הסרט עוצמתי עד שראיתי אותו, זה היה כמו בעיטה בבטן והבנתי את עוצמתו”.
לאורך השנים שיחק בסרטים רבים עטורי שבחים, בהם “לילה לבן”, “סיפורי תל אביב”, “חסד מופלא” ו”שבוע ויום”. “היה לי מזל לשחק בסרטים האלה”, הוא אומר. “הם שינו את החיים המקצועיים שלי לחלוטין”.
בשנת 95’ הקים אלכסנדר יחד עם זוגתו דאז, סמדר קילצ’ינסקי, את בית הספר הראשון בארץ למשחק מול מצלמה. “זה לא היה תחליף לבתי ספר למשחק כמו של ניסן נתיב, יורם לוינשטיין או בית צבי, אלא זה לקח את הנושא של משחק מול מצלמה והתמקד בו”, הוא מספר. “כשאני למדתי משחק לא היו שיעורי משחק מול מצלמה, ובגלל שעשיתי כמה סרטים והיה לי ניסיון, תרגמתי את זה לתרגול וזה היה פיצוץ. כל כך הרבה אנשים רצו ללמוד אצלי. לא היה שום בית ספר כזה בשוק, והרבה השתמשו בפלטפורמה שבניתי לצורכיהם השונים: חלק באו כדי לבחון את עולם המשחק מול מצלמה לפני שהם בחרו ללמוד שלוש שנים משחק, חלק באו בשביל הנשמה, חלק באו כדי לקבל כלים לעמידה מול קהל. היום תל אביב מפוצצת בבתי ספר כאלה. הרבה מאוד אנשים נמשכים לזה. משחק גורם לך לחזור להיות ילד”.
נדמה שהתפקידים שהעניקו לאלכסנדר הכי הרבה פרסום היו בטלנובלות שבהן כיכב, בין היתר “טלנובלה בע”מ”, “האלופה”, “בובות” ו”מיכאלה”. “נכנסתי לטלנובלות האלה בדיוק בתקופה שהן שודרגו, כי גם התחילו להיכנס כותבים מוכשרים. הטלנובלות עדיין צולמו בקצב יותר מהיר, אך הן היו קצת יותר מודעות לעצמן, והיה בהן יותר חוש הומור וטירוף”, הוא אומר. “זו הייתה אבולוציה שהן עברו. הן לא היו נוקשות כמו הטלנובלות הראשונות, אלא הכל היה הרבה יותר משוחרר. למרות שאני אולי לא צופה בז’אנר, מאוד נהניתי לעשות את זה וגם קיבלתי תפקידים ממש מצוינים”.
בדרך כלל שחקני תיאטרון וקולנוע סולדים מהז’אנר הזה.
“גם אני הייתי מאלה שסלדו מזה, אבל התגרשתי מסמדר והגירושים הכניסו אותי לחובות מאוד כבדים, והייתי צריך לפרנס משפחה עם שלושה ילדים. תוסיף לכך את העובדה שגרושתי פשטה את הרגל, אז עשיתי את הטלנובלות מתוך בחירה מלאה. אם עד אז לא היה לי ברור מה קודם למה בסולם הערכים שלי, היצירה והאמנות או המשפחה - אז בשלב זה כן נעשה לי ברור, והיה לי ברור שהמשפחה קודמת לכל”.
כמי שמשחק בטלוויזיה, בקולנוע ובתיאטרון, מה כל פלטפורמה מוציאה ממך?
“יש הבדלים משמעותיים מאוד בין הפלטפורמות. משחק מצולם בקולנוע ובטלוויזיה זה משחק לקהל של בן אדם אחד. גם אם יראו את זה בסוף מיליונים - זה לא משנה כי אתה מדבר למצלמה אחת. כשאתה משחק למצלמה אחת, אז סגנון המשחק יותר אינטימי, בשעה שבתיאטרון אתה צריך להגיע לקהל רב, ואתה מפזר את האנרגיה שלך בצורה קשתית, גם מבחינה קולית וגם מבחינה פיזית. זה דורש ממך יותר טכניקה. בגלל זה יש יותר Non Actors בקולנוע ובטלוויזיה מאשר שחקני תיאטרון”.
משיעור לשיעור
בימים אלה משחק אלכסנדר בהצגה הוותיקה “מאמא מיה” בתיאטרון הבימה. ב־6 וב־7 בדצמבר (20:00) תעלה ההצגה "וולקאם" בכיכובו ותפתח את פסטיבל תיאטרון תמונע. על ההצגה, פרי עטו של נעם גיל ובבימויו של יגאל זקס, אומר אלכסנדר: "זו קומדיית אימה שבה אני מגלם קבלן יהודי קשוח, העובר עם אשתו לווילה שבנה באמצע יישוב ערבי. בהצגה הקבלן מתחבר עם התושבים של הכפר, אבל מעמדה מתנשאת, למרות שהוא חולם על שכנות טובה ופיתוח המקום לטובת כל יושביו ועלייה מהירה במחירי הנדל"ן. מכאן מתחיל הסיפור להסתבך ולתפוס תפנית מעניינת. זה אחד המחזות המקוריים הישראליים הטובים ביותר שקראתי בז'אנר העכשווי ואנחנו עכשיו בעיצומן של החזרות".
כמו כן, הוא יגלם את ק. צטניק (יחיאל די־נור) בדוקודרמה חדשה של כאן 11 בבימויו של אסף לפיד, העוסקת בטיפולי ה־LSD שעבר ק. צטניק באמסטרדם. "במקביל אני מלמד משחק, כמו כל השנים, ולפעמים אני אוהב יותר ללמד מאשר לשחק", הוא אומר. "משיעור לשיעור הדברים שונים, בעוד שהצגה חוזרת על עצמה. אני מרגיש שההוראה מוציאה ממני את כל התכונות הטובות שלי. לקח לי הרבה שנים למצוא את האיזון הנכון של הוראה, אבל הגעתי לזה”. בתם של אלכסנדר וקילצ’ינסקי, פז, ממשיכה את דרכם של הוריה, והיא עושה את צעדיה הראשונים כשחקנית.
מה הטיפ העיקרי שנתת לה?
“פז הייתה חסרת ביטחון בהתחלה באשר לכישרון המשחק שלה. כשהיא הראתה לי את האודישן שהיא הכינה, והוא היה מדהים ואמרתי לה שהיא מוכשרת מאוד. ירדו לה דמעות מהתרגשות כי היא האמינה לי שאני באמת מתכוון לזה. היא סיימה שלוש שנים בניסן נתיב, הייתי בא להצגות שלה ומתמוגג מגאווה לראות אותה על הבמה. העוצמות הרגשיות שיצאו ממנה. הטרוף, הצבעים, ההומור והכריזמה שלה לא השאירו לי מקום לספק שהיא עשתה את הבחירה הנכונה”.
בסדרה האינטרנטית שיצר בעבר, “חייו הנפלאים של הסלב”, אלכסנדר מתח ביקורת על עולם הזוהר ועל מעמד הסלב. “בשנים האחרונות אני כמעט לא מופיע בתקשורת בכוונה, וראיונות שאני נותן הם רק לציון כך וכך שנים ל’חיים על פי אגפא’ או ‘אחד משלנו’”, הוא מודה. “זה לא מקרי. הוצאתי לרשת דברים ויותר מדי אנשים לא הבינו אותי נכון, וזה פגע בי. אני בסך הכל רציתי לעשות סאטירה, להצחיק ולשעשע את הציבור, וכיוון שעשיתי את זה מאוד ריאליסטי - לא כולם הבינו אותי”.
חגגת לאחרונה יום הולדת 60.
“זו הייתה חתיכת מכה, ולא קלה. המספר הזה בא לי בצורה קשה כי בתוכי אני לא מרגיש ככה בכלל. לא היה לי קל לעבור את זה, עד עכשיו לא קל לי. זה אמביוולנטי אצלי, ורציתי לרדת מתחת לרדאר, אבל זה לא עזר כל כך, אז הייתה לי מסיבה עם חברים קרובים מאוד וזהו”.