כל אחת יכולה להיות מ"כית, אבל לא כל מ"כית יכולה להוביל את התאגיד להצלחה מסחררת של ממש. הסדרה הכי טובה על המסך נגמרה אבל למזלנו הסוף עוד לא כאן.
למרות ואולי בזכות היעלמות הנראטיב המיושן שהגבר במדים הוא 'הגבר הסקסי', בעונה השנייה של המפקדת הצליחו להתמקד במי שראוי באמת, הנשים. או הו כמה נשים היו לנו העונה. מכל הגוונים ובכל הצבעים. ועדיין, היעדרותה של מיה לנדסמן גירדה לי קצת בגוף. אז מצד אחד, אולי ציפיתי לקאמבק שישטוף לי את העינים ויחזיר לכפיר (דור הררי) את עמוד השדרה שנעלם במפתיע, ומצד שני אולי תודה לאל שהיא לא חזרה.
ה"מפקדת" שעושה כבוד לתאגיד, הצליחה לסיים את העונה בגאון בלי דמויות אייקוניות ובלי סיפור קלאסי על חיילות מפוקפקות, ועדיין להשאיר טעם של עוד. במהלך החודש האחרון, הדמויות המוכרות השתנו מקצה לקצה. צליל הגיעה להחלטות ולתובנות שטרומפלדור לא הגיע אליהם, ובהתחשב בעובדה שהוא הגה את המשפט "טוב למות בעד ארצנו", ניתן להניח שהיא חצתה כל גבול אפשרי, צימר שהשחרור העלה אותה על דעתה הייתה יותר קיצונית מכל גבר קלאסי שחי חיים תל אביבים כדקלהמן. ואם זה לא מספיק, נועה שגם ככה הייתה מעורערת נפשית איבדה כל יציבות שנכחה בחייה.
הסדרה שעוקבת אחרי מפקדות זוטרות בבסיס שלא מבייש את מתקן חולות (אי שם בדרך לבה"ד אחד), מצליחה להנכיח את האבסורד ברעיון הטירונות שאינו מצליח לקיים את עצמו הן בסדרה והן במציאות. המפקדות שחיות תחת חוקים עצובים שמנהלים את חייהן, מובילים אותן לפעול תוך התבוננות מצומצמת ועצורה אל מול מפקדת בסיס שלא מצליחה להבדיל בין ירוק לאדום.
האמנם, המפקדת היא לא סדרה מושלמת, והרי זה נכון שהעונה השנייה לא הצליחה להתעלות על הדיוק של העונה הראשונה. אבל, אין עוררין על כך שהפלייליסט המדוייק (על הפסקול חתומים היוצרים אקו ותומר כץ), הצילום הנבון והטקסט המדויק הפכו את הסדרה לדבר הכי טוב שייחלנו לעצמנו. המפקדת הצליחה בעונה השניה להיכנס לחייהן הפרטיים של המפקדות, לנבור ברצונות וחשקים שעומדים לפניהן ובכך להכניס נתבך נוסף בחייהן של המפקדות.
הכניסה לבתים היוותה מהלך חודרני ופרטני שהצליח להעמיד את השאלות הזהות האישית לסדר היום. ואם זה לא מספיק, האם אישה עוצמתית וחזקה יותר ראויה לעמוד בראש הפלוגה ולהחליף את המ"פ הגברי והמיושן?
בתוך כך, אין ספק שהאירוע בו טולי (נועם לוגסי) החליטה למרוד במערכת, היא עומדת מול מפקדת הבסיס, הלוא היא מיה דגן האלוהית ונוזפת בה. טולי שברצונה לשמור על כבודה, מתנגדת בדבריה למפקדת הבסיס שמנסה ככל הניתן לשמור על האחיין שלה שעבר על כמה מחוקי " ME TOO". המלחמה חסרת הסיכוי מנכיחה את האטימות הצבאית, שמבקשת לטאטא מתחת לשטיח את כל אותן הבעיות ולהציג לעולם גאווה מהולה בצביעות מתונה וחיוך מזוייף.
העונה מסתיימת בחוסר וודאות, אבל תמונה ציורית של התכנסות פנימית אל תוך עולם המפקדת שמבטא פחד ורייקנות. החיים בצה"ל לא מאפשרים, המלחמות מיותרות והתשובות לא ממהרות להגיע. אז מה קרה בסוף? האם מצ"ח הגיעו? או שמא הדיחו את מפקדת הבסיס? לא חגו ולא אנחנו נדע אבל אולי בעונה השלישית נקבלת תמונה בהירה, ועד אז – עינים אלי!