כמה מילים ריקות נזרקות מול כל מיקרופון ומצלמה בימים האלה. נשמיד, נמחוץ, נמוטט, ניפגש בחוף עזה. הנה מילים שלא שמעתי מפי מנהיגינו: מילים של כאב עמוק, אמיתי, בעיקר מילים של נחמה ותקווה.
המלחמה תפסה אותי לא בארץ. חברת התעופה (הישראלית) שממנה קניתי את כרטיסי הטיסה בחזרה פשוט התאדתה: “תקלה טכנית במטוס", ואחר כך דממה. לא מתי טיסה חלופית, לא איפה תישן, לא איפה תאכל, בלי מענה טלפוני. פוף ואיננה (לא נורא - תביעה בדרך).
ברחובות התאספנו חבורות ישראלים עם בעיה זהה. אלה תקועים שלושה ימים, אלה חמישה. מחליפים טלפונים, מאלתרים מקומות שינה, עוקבים ברשת אחרי המספרים הנוראיים המזנקים למעלה. בסוף, אחרי אווירובטיקה והרבה כסף ששפכה המשפחה בארץ על כרטיסי טיסה במחיר מופקע, עלינו על טיסה לארץ.
כשאתה חוזר מחו"ל, מעולם אחר, היישר לתוך ההופעה העגומה של ראש הממשלה ומופע הכלום בשמן מעופש של צחי הנגבי, בולט פי כמה חוסר המנהיגות - לפחות זו התקשורתית - של ממשלת ישראל. כל הגיבורים הגדולים נדם קולם. דוד אמסלם, מירי רגב, טלי גוטליב, ניסים ואטורי - הו ואטורי, כל אלה שאמורים להתרוצץ בשטח, לסייע, להסיר חסמים, להתקשר למשה ממשרד הרווחה ודוד ממשרד הבריאות ולדרוש מהם לשלוח כל מה שצריך - כל אלה כולם נגוזו באוויר הדק ופוף, נעלמו כמו חברת התעופה שלי.
זה הסיפור שערוצי החדשות לא מספרים לנו. פאנלים על פאנלים מנתחים כל שבריר של פסיק במה שקרוי “נאומו של ראש הממשלה", ואינם אומרים בפשטות את האמת - הבנאדם לא אמר כלום. זה לא נאום של מנהיג מדינה במלחמה ובעצם גם בכל יום אחר. וצחי הנגבי גלגל את האשמה אל “גורמי ההערכה", כאילו הוא עצמו רק חותמת גומי ולא יועץ רם דרג שיש לו מקורות משלו בשטח שמסייעים לו לגבש תפיסה מדויקת של המצב שאותה הוא מעביר אל ראש הממשלה.
כמה מילים ריקות נזרקות מול כל מיקרופון ומצלמה בימים האלה ומשודרות בלי היסוס. נשמיד, נמחוץ, נמוטט, ניפגש בחוף עזה. הנה מילים שלא שמעתי מפי מנהיגינו בימים מאז שחזרתי: מילים של כאב עמוק, אמיתי, בעיקר מילים של נחמה ותקווה. ספגנו מהלומה קשה, נקבור את מתינו, נבכה עליהם, נחבק את המשפחות השכולות, ואחר כך נקום ונבנה מחדש את הארץ: כל בית, כל חצר, כל חממה. עוד תראו כמה יפה תיראה ארץ ישראל החדשה. חושבים שהוא יכול לומר מילים כאלו? שיש כאלו בתוכו?
התרעות פיקוד העורף