1. מוצאי השבת האחרונה, כיכר החטופים, ליד היציאה, ילדה כבת 10 לאביה בקול בוכים: “אבל לא ראינו את קושמרו. איפה קושמרו?".
2. דנה ויס מראיינת את סא"ל במיל' קובי אלפסי, איש הבור בקריה, שבנו נרצח בקיבוץ נירים. אלפסי מנסה לדבר, דנה ויס קוטעת אותו ללא הפסקה. אלפסי, אדם מרשים וראוי לכל הערכה, לא מצליח להימלט מהתוקפנות של ויס. אצל ויס התוקפנות נתפסת כסגנון. המרואיין חייב לענות לה מהר. גם אם הוא מתאר רגשות קשים. גם אם היא מחמיצה את המידע המעניין ומטה את השיחה אל הטפל. העיקר לתקוף. אחר כך אלוף במיל' עמוס ידלין עולה על הגיליוטינה שלה וזוכה לטיפול זהה. האצבע קופצת אל השלט. ביי, דנה ויס.
3. יום שישי שעבר, רשת 13, כתבה של ישי פורת על הטנקיסטיות שחיסלו עשרות מחבלים. לא ראיתם? רוצו.
4. עצירה מקרית השבוע על רשת סקיי הבריטית הניבה את הפרשנות הבאה של הכתב בשטח: “הזוועות שמחוללת המתקפה הישראלית על עזה גורמות לנכבה שנייה דוגמת זאת שהתרחשה ב־1948. המראות קשים מנשוא. וישראל ממשיכה בהתקפתה המזוויעה על עזה, המונים נוטשים תחת ההפגזות את בתיהם ההרוסים, והתמונות הנשקפות הן פעם נוספת הנכבה כמו בשנת 1948".
המגישה באולפן בבריטניה: “כן, אבל הייתי רוצה שתנסה להעריך את מה שצפוי לנו כאשר הפסקת האש תגיע לסיומה".
הכתב בשטח: “סביר להניח שהישראלים יחדשו את האש במלוא העוצמה כמו שהוכיחו לנו שהם מסוגלים לעשות, והמראות הזוועתיים הללו יתחדשו. המונים יימלטו ושוב נראה את מראות הנכבה המוכרים מ־1948".
וכן ככה, וכן הלאה. היה עוד הרבה. נשבע לכם שככה זה היה.
התרעות פיקוד העורף