החלק הראשון לא מעלה אף כותרת שערורייתית שמשתווה להתבטאויות שהשמיע על הרמטכ"ל, אבל הוא לא בלתי מעניין. המסקנה הראשונה והמתבקשת היא שאתמול, אחרי חודשים של שתיקה, הזניק וינטר את הקמפיין הפוליטי שלו. הפלטפורמה: רכיבה על מתקפת הדרג המדיני על הדרג הצבאי, בניחוח משיחי.
בין היתר, עסק הריאיון בפקודת הקרב של וינטר, אז מפקד חטיבת גבעתי, לחייליו במבצע "צוק איתן". קשה לדמיין את זה היום, כאשר חיילים מסתובבים בשגרה עם תגי "משיח", אבל אי אז ב-2014, הנופך הדתי שיצק וינטר לפקודת הקרב עורר סערה. וינטר נשאל אם הוא מתחרט על דבריו, והוא אומר את הצפוי: "הייתי זועק יותר". לא פלא, אם היה כותב את הפקודה היום, הייתה זו שעתו היפה (או המכוערת, תלוי את מי שואלים) של וינטר בקרב הציבור הישראלי. מה היו חושבים על זה היושבים בהאג - אפשר רק לנחש.
ולסיכום החלק הראשון של התוכנית, ראויים לציון דבריו של אסנהיים, שהתייחס לאמירת "התזת הראש" של וינטר, ואמר כי היה צריך לעמת אותו בזמן אמת מול הרטוריקה הקשה שהוא נקט בה. זה ראוי לציון מכיוון שניכר שהסערה שעורר הקדימון גרמה לאסנהיים לעשות חושבים. עיתונאי אחר היה מתבשם בסערה הזו, שעשויה להיתרגם לרייטינג גבוה עבור הערוץ המשווע לעוד עיניים. אך אסנהיים, שתחת אמתחתו אינספור תחקירים רציניים, אולי לא חש נוח מול ההשלכות של השיח הקיצוני שהתעורר בימים האחרונים. הלוואי שזה היה מובן מאליו, אבל בנוף התקשורתי של היום, זה נדיר ומרענן.
כבר מההתחלה ברור שזו כתבה מאוד אישית, שמציגה את האדם מאחורי כתב האישום, ובעיקר - את זוג ההורים שלו שיש בהם איכויות שובות לב. אבל זה לא אומר שאסנהיים וקובן עושים הנחות לפלדשטיין עצמו.
בהקלטה שמשמיעים ההורים, של שיחתם הראשונה מאז מעצרו, שומעים את הקשר המרגש בין אלי להוריו. הבן מבקש לשמוע שהם גאים בו עדיין, והאב מבטיח לו: "אני הייתי גאה בך גם כשזרקו עליך אבנים כשהתגייסת לצה"ל". זה רגע נוגע ללב, והשיחה נמשכת ונמשכת עד שהאב לא מסוגל לשמוע עוד (וזו באמת שיחה מאוד אמוציונלית).
קובן ואסנהיים מעמתים את ההורים עם עובדות כתב האישום - בנחישות אך ברגישות. הם מציגים את גרסתם, לפיה פלדשטיין פעל בשירות ראש הממשלה - וזה יגיע כעד הגנה בבוא היום. קובן מזכיר שלנתניהו יש הרגל של התנערות ממקורביו ברגע שאינו זקוק להם, אבל הוא לא מנסה להוכיח אותם יותר מדי. בסופו של דבר הגיוני שעמדתם בנושא מושפעת מעמדתו של אלי עצמו. אפילו יותר הגיוני, ואנושי, שעמדתו משפיעה עליהם הרבה יותר מדיווחים בתקשורת.
בסופו של דבר, בשני חלקי התוכנית, עמדה בפני קובן ואסנהיים משימה לא פשוטה: לאפשר לדמויות שעומדות בלב מחלוקות בוערות בחברה הישראלית, לעמוד בקדמת הבמה בצורה מורכבת. וינטר הוא כנראה קצין סורר, אבל זה לא פוטר את הצבא מדין וחשבון מתלונות כאלו ואחרות שהוא מעלה, וזה בטח לא גורע מהקריירה הצבאית המרשימה שלו.
אם אלי פלדשטיין ביצע עבירות ביטחוניות - יקבע בית המשפט, אבל זה לא סותר שמדובר באדם עם סיפור ייחודי שבחלקו עשוי להיות מעורר השראה לצעירים חרדים. זה גם לא גורע מכך שההצצה האינטימית אל חייו האישיים מרתקת ואפילו מרגשת.
בנוף הישראלי היום, שבה כולם הם קדושים או נבלים מוחלטים, בסך הכל התוכנית מרגישה מאוזנת. כמובן שניתן לטעון שבעזרת עריכה קלה והשמטה של השאלות הנוקבות, שתי הכתבות יכולות לשמש כתעמולה שמשלהבת את הקרע החברתי. אבל זה כבר מעבר לשליטתם של קובן ואסנהיים.
מה שבשליטתם זה שהם קיבלו גישה בלעדית לשתיים מהדמויות המדוברות בישראל, ועשו מזה את המיטב. כמעט אפשר אפילו לסלוח להם על הטיזינג חסר הבושה להשתוללות של וינטר שכנראה תדביק אותנו למסך גם בשבוע הבא.
התרעות פיקוד העורף