אהרון: "מדהים מה שאת מספרת, כי אני עברתי מסלול מאוד דומה. גם אני עברתי חרם, בכיתה ב', שהוא בלתי נשכח. לא היו לי חברים וחברות. בכיתה ז' נכנסתי לבית הספר לאמנויות בתל אביב בזכותה של המנהלת האגדית, יעל עשת זכרה לברכה, שפתחה לנו את השמיים".
פין: "גם אני זוכר חרם, כשהייתי בכיתה ד' או ה', שהכיתה שרה משהו נגדי, וזה היה ממש קשה".
כמו חוג
אהרון מספרת שלאודישנים הגיעה בזכות מודעה בעיתון. "חברה הגיעה אליי עם פתק שגזרה מהעיתון, 'בחינות ללהקת צעירי תל אביב ביד לבנים'", היא נזכרת.
גוטליב: "אצלי זה היה ב'אוהל שם', ברחוב בלפור. נשארתי לעוד שלב ועוד שלב, עד עשר בלילה. חזרתי באוטובוס הביתה. אמא שלי עשתה לי 'איך?' מהחלון – ואני אישרתי שהתקבלתי".
פין: "אני באתי דרך חבר שהציע לי ללכת לבחינות. לא הכרתי את הלהקה, באתי מעולם הספורט. הקשר ביני לעולם האמנויות היה מקרי בהחלט".
גוטליב: "אני חייבת להגיד לך סער, יש לך ביטחון עצמי מדהים. אתה עושה מה שטוב לך ובא לך, עם קסם וצ'ארם. אתה היית איידול. כשמסתכלים על 'איזה גבר רוצים להיות בחיים', זה אתה".
אהרון: "אני זוכרת שכשהתגייסתי לצבא, וקלטתי איך לאט־לאט העניין בי יורד, אמרתי, 'רגע, מה זה היה בעצם? זה היה הצגה?'. אני חוויתי את האכזבה בעניין המקצועי יותר. עיתונאים ובמאים שהתייחסו אליי כמו חברים, פתאום אני לא נחמדה, לא חכמה, לא מקסימה".
אהרון: "גם ידענו שזה זמני. הנקודה הזאת, של ילדים בתיכון, רגע לפני צבא, הייתה מוגדרת. ידענו שזה פרק, ושאחר כך יש צבא, לימודים, ושכל אחד עושה את דרכו".
גוטליב: "תזכרו שאנחנו מדברים על שנות ה־90 המוקדמות. המדיות לא היו כמו היום. לא הרגשת את האינטנסיביות של ההצלחה. לא היו טוקבקים כל שעה. זה היה יותר שפוי".
אהרון: "שיר הייתה בוגרת מאיתנו. אני זוכרת שתמיד הרגשתי ששיר יודעת הכל, כאילו היא המבוגרת בחבורה".
שינה את ההסתכלות
האיחוד החל להתגלגל לפני כשנה. "הוזמנו לפגישה לפני כשנה, והרעיון עלה", אומרת אהרון. "זה היה אחרי שפרצה המלחמה, וזה מה שמאוד שינה את ההסתכלות. זה לא היה יכול לקרות בדרך כל כך נעימה וזורמת אם היינו עושים את זה לפני חמש שנים".
התרעות פיקוד העורף