"זה פשוט לא הגיוני שאני מדבר אל הממשלה. שאנחנו מספרים להם מה עברנו שם, הרעבות, שרשראות ואלימות, שהם שומעים את כל זה - ובכל זאת בוחרים לחזור ללחימה".
ההתייצבות של החטופים המשוחררים, אחד אחרי השני, מול המצלמות כדי לספר את סיפורם, היא עדות לאשמת הניצולים שהם נושאים עמם, אך גם לעומק המחדל וההפקרה שנמשכים עד היום. בכל ריאיון כזה קשה שלא לחשוב על גלעד שליט והאופן שבו הוא שקע מיידית חזרה לאנונימיות שלו אחרי השחרור משבי החמאס.
לאלי-ה כהן, וכל אחד ואחת מהחטופים והחטופות ששוחררו מהשבי, אין את המותרות האלו. הם חזרו הביתה והשאירו מאחור בני משפחה, או זרים שהפכו לבני משפחה. הם היו אמורים עכשיו להיות שקועים בשיקום, אבל הם יודעים שמי שאחראי להחזרת יתר החטופים מקשה את לבו, ואין להם ברירה אלא להצטרף למאבק.
בחזרה לנובה - ולמיגונית
כשבת זוגו זיו עבוד לצידו, חוזר אלי-ה לרגעים שבהם המיגונית בסמוך לרעים, שכמו מיגוניות רבות אחרות בעוטף מעוטרת בציורים פסטרוליים של טבע, הפכה ל"מיגונית המוות". אלי-ה מספר שהוא וזיו היו מהראשונים להימלט מאתר הנובה כשהתחילו האזעקות, אך הם עצרו ונכנסו למיגונית – החלטה שתתברר כגורלית.
הם כבר בפגרה
אלי-ה מספר על עינויים פיזיים ופסיכולוגיים קשים ועל הרעבה מכוונת. וכמו חטופים אחרים, הוא מעיד על מה שכולנו ידענו, שהחמרת תנאי האסירים הביטחוניים והאצבע בעין של השר בן גביר, גרמו לנקמנות אכזרית מצד המחבלים. "היו נכנסים אלינו לחדר פעם-פעמיים בשבוע, ו'יאללה, כולם להוריד את הבגדים והתחתונים'". ואז המחבלים היו בודקים אם הם רזים מספיק וכך מחליטים אם לקצץ להם באוכל. "הם כאילו מנהלים על זה דיון", נזכר.
חבריו של אלי-ה לא מחכים לממשלה שתואיל בטובה, וכבר פתחו בקמפיין גיוס המונים לתמיכה בו. ומזל, כי לח"כים שלנו כרגיל יש דברים חשובים יותר להתעסק בהם, בטח עכשיו כשהם בפגרה ומסנג'רים אותם להצטרף לניקיונות לפסח. וכשהקמפיין יגיע ליעדו - בטח כבר בימים הקרובים, חשוב לזכור שזה לא סיפור מרגש על הירתמות של אנשים זרים, אלא תעודת עניות. תעודת עניות לממשלה שלנו, אבל גם לכל מי שילך לקלפי ויצביע עבור כל מי שדוחף את החטופים המשוחררים לחפש צדקה, כי צדק כבר אין.
התרעות פיקוד העורף