אז זהו, שלא. לא הפעם. בתחקיר של דפנה ליאל לא נראו אנשי הפלג הירושלמי חוסמים את כביש גהה עם השלטים המשוקצים "נמות ולא נתגייס" - ומי שמחו לא היו (רק) נציגי האופוזיציה (אם כי מירב כהן ואלעזר שטרן רואיינו במסגרת הכתבה), בטח שלא קפלניסטים, אלא משפחות שכולות ונציגי הציבור הערכי של הכיפות הסרוגות. חלקם ניצבים שתי אצבעות מימין לנתניהו.
לראות את חגי לובר מציג בקול רוטט את תמונת בנו, סמ"ר יהונתן לובר, יהודי דתי חובש כיפה ועטור פאות, שנפל בקרב - ולבכות ביחד אתו. לראות את המורה מהאולפנה, האמא לחמישה בנים שמשרתים כולם ביחידות קרביות - ולהרגיש את חוסר הצדק באופן שלא היה מורגש לו הייתה אותה זעקה בדיוק נשמעת מפיו של נציג מרצ.
אבל זה לא היה רק המופע הרגשי, אלא דווקא הטון הענייני, המאופק, זה שהוכיח, כמו שטען האלוף במיל' וח"כ אלעזר שטרן, שחוק ההשתמטות האמיתי הוא חוק התקציב, שהדיונים בוועדת חוץ וביטחון הם בגדר הצגה, תכסיס השהייה של פוליטיקאים. בשורה התחתונה: צעיר חרדי שמתלבט אם להתגייס או להשתמט, ייאבד הרבה כסף אם... יתגייס! כן, בדיוק מה שקראתם - ההתחמקות משירות מתוגמלת בנדיבות על ידי ממשלת ישראל.
ויש עוד משהו שעולה מבין זעקות הציבור המשרת, זה שנקרא - הוא או ילדיו - אל הדגל בפעם החמישית והשישית, שמאחוריהן שובל ארוך של משפחות שנפגעו, עסקים שקרסו וקריירות שנבלמו: הציניות של המערכת הפוליטית. אולי לא היינו צריכים את ליאל כדי להיזכר בה בכל יום מחדש, אבל כאן היא משוועת להתייחסות:
טיעונים ערכיים מול דילים פוליטיים, אידיאלים מול ג'ובים, קדושת החיים מול קדושת הקואליציה והשלטון, אהבת העם והמולדת מול אהבת הכיסא. זה כל כך זועק, עד שמתחשק שהאח-לנשק והמתנחל, שנפגשו בנגמ"ש ביום הראשון למלחמה, יסכימו ביניהם שלא לומר למשך ארבע שנים את המילים: "שלום" או "סיפוח" - ולהציל ביחד את המדינה.
התרעות פיקוד העורף