המשפט הזה, גם אם מנוסח רע, מקפל בתוכו תפיסת עולם אמונית־לאומית, אולי אפילו תנ"כית, שלפיה אם צריך לבחור בין טרגדיות של פרטים בחברה לבין קיומה של המדינה - עדיפה המדינה. זו גישה. זו עמדה. בזה היא מאמינה. אגב, בזה מאמינים גם רבים אחרים, ביניהם שרי הממשלה, וכל עוד לא בוצעה עסקה מהירה להחזרת כל החטופים, אפשר להניח שמאמין בה גם ראש הממשלה. אף שהוא טוען שהכרעה במלחמה תשיג את שתי המטרות, דבר שכבר יותר מ־600 ימים טרם קרה.
הדברים, כנהוג, הוצאו מהקשרם, צוטטו והתפרסמו כאילו הדוברת חושבת שחטיפת אזרחים היא עניינם הפרטי, ומכאן הם צריכים לדאוג לעצמם ולשחרורם, והמדינה רשאית להפקיר אותם. וזו כביכול גם ההמלצה, לכאורה, של לינור עצמה. משפרצה הסערה, היא שימשה דלק זול להתנגדות תקשורת המיינסטרים ללינור, לערוץ 14, ולכל מחנה הימין מאז ועד עולם.
כל פובליציסט ובעל דעה היה חייב להזדעזע מלינור בכניסתו לגוף התקשורת שבו הוא עובד, ואף לתת ביטוי לשוק הטוטאלי שחטף אחרי ששמע את הדברים הבלתי נסבלים הללו, וכמובן להבהיר שאינו מבין איך עדיין נותנים לה לדבר.
הסיבה שלינור מצליחה להטריף ולעצבן היא משום שצמחה בערוגות תקשורת השמאל. אולי אף יותר מזה - היא הייתה הערוגה עצמה. במשך שנים היוותה לינור שם נרדף לשמאלנות תל־אביבית מגניבה של שנות ה־90. ספרה, "שירת הסירנה", היה לא רק פופולרי, אלא קול של דור, שתיאר בצורה מדויקת ומשעשעת תקופה שבה להיות קופירייטר במשרד פרסום נחשב לעבודה נחשקת, כשהשם "נוח" הפך לטרנדי ונחשק, ושתיאר אהבות של צעירים במרכז הארץ, על רקע האזעקות במלחמת המפרץ. שם גם טבעה והמציאה את הביטוי "אקס מיתולוגי", שהפך מאז לשגור בציבור. עכשיו זה פועל לרעתה.
השינוי האידיאולוגי שהיא עברה לא מתקבל. חושדים בה שהיא שינתה את דעותיה רק כדי להיות נאהבת, להתחבב ולקבל תשומת לב. אבל להבדיל מפייק ימניים שרק מחפשים את אור הזרקורים, היא אותנטית. מצביעת ליכוד קלאסית. היא צללה בטבעיות לתדמית הדודה הרפובליקנית שיוצאת נגד הפלות ומתעדפת את מחזור התפילה היהודי על פני תמהיל התרבות החילוני. היא אף טענה שמשום שסיירת מטכ"ל הפכה לזרוע שמאלנית צריך לסגור אותה.
התרעות פיקוד העורף