תגידו שזה אידיוטי, ואני אהיה הראשון להסכים, אבל לפעמים מעסיקה אותי השאלה מה יקרה אם יומי יגיע דווקא ערב משחק גדול: איך אוכל ללכת מכאן בלי לדעת מי כבש, מי הוכשל, מי בישל ומי החמיץ? סטטיסטיקות שמתנהלות תדיר במוחם הקודח של אוהדי כדורגל.
בשנים האחרונות, עליי להודות, קצת נרגעתי. פעם השבתות היחידות שבהן לא ידעתי מה אעשה, היו בעת פגרת הקיץ, ואם מישהו חיפש אותי ביציע בין אוהדי הפועל חיפה ולא מצא, הוא היה יודע שאין זאת אלא כי טסתי למנצ'סטר (כמו חסיד חב"ד שאם הוא לא בבית הכנסת, סימן שהוא בברוקלין). עתה אני עוקב אחר הקבוצות שלי בעיקר דרך מסך הטלוויזיה, עם מעט מאוד הופעות אורח ביציע.
כשאווירת היציע חסרה לי, אני קונה כרטיס. אבל מה לעשות כשאני פותח את הטלוויזיה ומודי חסר לי? לא רק בשידורי הספורט. כלומר, בוודאי שגם בהם (בלי מודי ובלי מנצ'סטר יונייטד כשותפה פעילה, ליגת האלופות הפכה עבורי ללא יותר משמועה), אבל לפני כמה שבועות נתקלתי בשידור חוזר של "במדינת היהודים", הסדרה על תולדות ההומור בארץ ישראל - וכמעט התחלתי לבכות.
נוסטלגיה היא עניין חמקמק: כל מי שיש לו עדיין חבורה של חברי ילדות יודע שאותם סיפורים הופכים עם השנים לטובים יותר, אולי כי כולם כבר זוכרים לצחוק במקומות הנכונים. אבל גם בהנחה שיש דברים שנראים ממרחק השנים טובים יותר מכפי שהיו באמת, הרי שמודי בר־און מצליח לגרום לי להתגעגע, אף שחלפו רק שלוש שנים. תכף ננסה לצלול ביחד לאותו הגעגוע, אבל קודם כל קצת "המנוח ואני". ספוילר: כמעט שאין.
אחר כך בביקורת טלוויזיה על "הכל אנשים", כתבתי שבגללו לא עברתי לפרדס חנה, למרות הזדמנות נדל"נית שנוצרה אי אז במהלך שנות ה־90. למה? כי לא יכולתי לשאת את העובדה שתחנות חיי (חיפה, נח"ל, תל אביב, תקשורת, הפועל חיפה ועוד) יהיו עד כדי כך דומות לביוגרפיה של מישהו אחר.
העשייה התיעודית של בר־און הייתה משובחת כל כך בעיניי, רק מפני שבליבה בערה סקרנות אמת. אותה כנות מזוקקת שאפיינה גם את שידורי הכדורגל שלו, כנות ששימרה משהו מנקודת המבט של ילד בן 5, שמטפס בפעם הראשונה ליציע במגרש הכדורגל ומגיע למדרגה שממנה נגלה לעיניו כר הדשא. עצום ורחב כמו הים.
בעידן שבו כל יצירה יורה חץ ואז מסמנת סביבו את המטרה, ימים שבהם לכל דיון שהופך לוויכוח, מגיעים עם דעה "מהבית", אפשר להתגעגע לזמנים שבהם אנשים אשכרה דיברו זה עם זה, מתוך רצון להכיר ולהבין. הימים שבהם לא כל משחקי חיינו היו מכורים מראש. הימים שבהם עוד זכרנו שהתנאי הראשון לתבונה הוא הסקרנות.
שלוש שנים חלפו מאז הלך מעימנו האיש הסקרן הזה, שלא הפסיק לשאול את השאלות הכי נכונות, בעיקר מפני שידע שלא תמיד תהיינה תשובות. רוצה לומר: זו לא נוסטלגיה, אלא געגוע אמיתי. וחוץ מזה, מודי, שתדע: להפועל חיפה הייתה עונה ממש לא רעה.
התרעות פיקוד העורף