"אני מרגישה שהקריירה שלי היא סוג של נס", אומרת שביט בצניעות. "זו זכות עבורי שבמדינה כמו שלנו, כל כך קטנה, לחוצה ומרובת אירועים, שהתבגרה כל כך מהר, מדינה שמשתנה כל הזמן עם כל כך הרבה חדשות ואירועים שקורים פה, רוויה בצער ובטרגדיות, אישה אחת קטנה כמוני, שנולדה לפני 78 שנה, והתחילה את הקריירה בלהקה צבאית, עדיין עומדת פה כבר 60 שנה, כשהיא כבר אמא, סבתא. עדיין יש מישהו שיוצא מהבית, מוצא חניה ובייביסיטר, משלם כסף לכרטיס כדי לראות אותי, לצחוק ולהתרגש איתי. אני מרגישה שזה נס גדול שגם ילד וגם מבוגר אומרים לי באותה נשימה 'גדלתי עלייך', כי אחרת איך יכול להיות שגידלתי את כולם ועדיין אני פה? נס".
למשל, ראיתי לאחרונה משפט בגרמנית על זה שאישה אומרת לבעלה שכנות זה דבר נורא חשוב. אז כשהיא ובעלה עשו סקס, הוא שאל אותה: 'תגידי, את זייפת עכשיו?', אז היא אמרה: 'לא, באמת ישנתי'. אני חושבת שאין בן אדם צעיר או מבוגר שלא יחשוב שהבדיחה הזו היא 'בלוקבאסטר', אז כבר אני מצלמת אותה עם אבישקי (אבישי דקל, בעלה - ד"פ). עוד משהו שנצלם זה סרטון שראיתי על אישה אנגלייה שמבקשת מבעלה להכין רשימה של מצרכים שחסרים בבית, לפני שהיא הולכת לסופרמרקט. הוא רושם והיא קוראת את הרשימה: 'גזר, מלפפונים, עגבניות וסקס'. היא שואלת את בעלה: 'למה כתבת סקס?' אז הוא אומר לה: 'ביקשת שאכתוב מה שחסר בבית'".
בנעוריה בשכונת רמת חן למדה שביט לנגן בגיטרה והחלה לשיר להנאתה. "לאבא לא היה כסף לשלוח אותי לשיעורי מוזיקה, אז כל פעם הלכתי לשיעור אחד", היא מספרת. "הוריי היו אוספים כסף ואז, אחרי זמן מה, שולחים אותי לעוד שיעור. המורה לגיטרה לימד אותי את שיר העם הנודע 'Goodnight, Irene', וחשבתי שיהיה נהדר לשיר אותו בבחינה ללהקה צבאית. ובאמת, באודישן שרתי את השיר, והבוחנים אמרו שאני שרה נהדר אבל דיכאונית מדי, כי זו בלדה נוגה. יצאתי מהבחינה בוכייה, ואז שאול ביבר האגדי, ראש ענף הווי ובידור בצה"ל, ראה אותי, ואמר לי: 'אני אסדר לך עוד בחינה בעוד חודש'. ניגשתי לבחינה והתקבלתי לצוות הווי פיקוד דרום".
ב־1965 החלה שביט את שירותה הצבאי שהיה, לדבריה, רחוק שנות אור מזוהרן של הלהקות הצבאיות הבולטות של הנח"ל, הצפון והמרכז. "זו הייתה להקה קטנה, בלי כסף, היינו שני חיילים שנסעו במשאית ממקום למקום", היא מספרת. "הייתי שמנמונת ונראיתי כמו קובה קטנה ושמחה. לפעמים הופעתי עם גיטרה, ולפעמים זו הייתי רק אני והשפם הקטן שלי, רוקדת, שרה ומדברת עם החיילים".
עם שחרורה מהצבא חתמה שביט על חוזה טאלנט אצל האמרגן המיתולוגי אברהם דשא (פשנל), השתתפה בסרט "השכונה שלנו" לצד שלישיית הגשש החיוור, בהצגת הבידור "דבר מצחיק קרה לי בדרך לסואץ" ובמחזמר המצליח "הלו, דולי!". ב־1968 הוציאה תקליטון בכורה ובו בין היתר שירים של חנוך לוין.
הפריצה הגדולה הגיעה ב־1971, אז עמדה להשתתף במופע הבידור המצליח "ג'אמבו", שהורכב מיוצאי להקות צבאיות, בהם מוטי פליישר, מירי אלוני, ניצה שאול ורותי הולצמן: "הייתי צריכה לשיר במופע שיר של ברברה סטרייסנד מהסרט 'Funny Girl', אבל באמצע החזרות, כשהייתי צריכה לעשות קטע עם סקטים, נתקלתי בחלון, נפלתי ושברתי את הרגל. בינתיים המופע יצא לבמות, כשאני יושבת בבית עם גבס. יום אחד, כשאני מושבתת כולי, שמעתי איזה שיר איטלקי עם המילה 'טנגו', זה היה כל כך מתוק עד כי צלצלתי לפשנל ואמרתי לו ששמעתי שיר נורא יפה ברדיו, והצעתי לו שנתרגם אותו לעברית.
פשנל זרם עם הרעיון, העביר ליורם טהרלב הגאון את המנגינה של השיר, שנקרא 'Volevo Un Gatto Nero' ('רציתי חתול שחור'), ונולד השיר 'כולם הלכו לג'אמבו'. פשנל אסף אותי, עדיין מגובסת, על הווספה שלו לאולפני טריטון כדי להקליט את השיר. סיימנו להקליט בצהריים, ובערב כבר השיר היה בתחנות הרדיו. למחרת הוא הושמע שש פעמים ואז עוד ועוד. אחרי ארבעה חודשים, עדיין עם חצי גבס, חזרתי למופע, שבינתיים נקרא 'ג'אמבו' לאור הצלחת השיר. הרגשתי על גג העולם, בייחוד כשהקהל שר את השיר איתי. בעצם הוא עד היום שר אותו. בחלומות הכי ורדרדים שלי לא חשבתי שאחרי יותר מ־50 שנה אני אשיר את השיר הזה וכל הקהל ישיר אותו כמו המנון".
אומנם "ג'אמבו" הוא שיר שילדים אוהבים, אבל זה לא היה מופע לילדים. איכשהו שביט נשאבה לעולם הילדים, כשבשנות ה־70 וה־80 השתתפה במופעים לקטנטנים, בפסטיבלים ובפסטיגלים והוציאה שירים שעד היום כולם אוהבים כמו "ברבאבא", "הייתי הילד הכי קטן בכיתה", "אני ג'ינג'י" ועוד. "אני לא זוכרת איך התגלגלתי לעולם הילדים", היא מודה. "רציתי נורא שיאהבו אותי, ונורא אהבתי להופיע בפני ילדים, כשבמקביל לא ויתרתי גם על הופעות בפני קהל מבוגר יותר".
לאורך השנים השתתפה שביט גם בעשרות תוכניות טלוויזיה לילדים, מ"הופה היי" ועד "פרפר נחמד", ובתוכניות שהיא הובילה, בראשן "ציפיטפוט", "הכל נשבר במשפחה" ו"ציפי בלי הפסקה". האחרונה, ששודרה ב־1990, נחשבת לאחת מתוכניות הילדים האהובות בכל הזמנים. "תרשה לי להיות טיפה שחצנית, אני חושבת שזו התוכנית הכי טובה שהייתה אי פעם לילדים עם כוכבים שלא מופיעים בדרך כלל לילדים, מוני מושונוב, אבי קושניר וכמובן ספי ריבלין", היא אומרת.
עם פרוץ המלחמה הייתה שביט אחת מהאומנים שהתנדבו להרים את המורל. היא עברה בין בסיסי צה"ל למלונות מפונים, בישלה אוכל לחיילים ולמפונים וניסתה לתת לעם את מה שהוא זקוק לו יותר מכל: חיבוק. "אני יודעת שכולם מספרים על סיפורי הגבורה של הלוחמים האלה, ואלו דברים שילוו אותנו לעד, אבל יש לנו צבא ועם יחיד ומיוחד", היא אומרת. "גיבורים".
בין ההופעות החליטה לעבור ניתוח שגרתי להחלפת מפרק ירך שמאל. בערב הניתוח עוד הספיקה להופיע בפני חיילים. הניתוח הסתבך, ובעקבות הסיבוך נפגעה רגל ימין שלה, הבריאה, בפגיעה עצבית שהותירה אותה משותקת. "הרבה מאוד חודשים לא הצלחתי לישון. אני רגילה לעוף, לקפץ, לזוז, ופתאום זה יותר קשה לי", היא אומרת.
עוד אמרה שביט: "לפני הפציעה החיים שלי היו מושלמים, לא הייתי משנה בהם כלום, וכיום הכל יותר קשה פיזית. החיים נראו לי מתנה, ופתאום הם נראו לי מאבק, אבל אני יודעת שאני יכולה להילחם ולהיות חזקה. אני נזכרת בכל הראיונות המופלאים שנתתי לאורך השנים, באהבה של הקהל ובחיבוק, ואני מתמלאת מזה ויודעת שיש לי חיים חדשים, טובים כמעט כמו אלה שהיו. הקהל נשאר אותו קהל, הילדים שלי אותם הילדים, הנכדים אותם נכדים, אבישקי אותו אבישקי. בורכתי.
התנדבתי בבית לוינשטיין ופגשתי את החיילים הפצועים שנפרדו מאיזה חלק בגוף שלהם, ואני חושבת על זה שאם אני, בגילי, בצער כל כך עמוק ממה שקרה לי, מה יגיד ילד בן 20 שהכל עוד לפניו? שעוד לא עשה את הטיול אחרי צבא, איך הוא ירוץ אחרי הילד שלו? אם הוא נפצע בעין, איך הוא יראה את אהובתו מורחת אודם? אני מסתכלת על מה שקרה לי, אבל מה הם יגידו? אני מחבקת אותם".
בכוח הנחישות שלה שביט עברה מהליכון למקל הליכה, ושלושה חודשים אחרי הניתוח חזרה לבמה והצהירה: "ליבי סדוק אבל הרוח שלי איתנה, כמו של כל העם הזה. תודה רבה שאתם איתי".
יום אחד הוא שאל אותי: 'מה מצאת בי? איך התחתנת דווקא איתי?'. אמרתי לו: 'כי אתה מתוק, ואתה יפה, ואתה חינני, ואתה מריח טוב, ואתה מצחיק אותי'. הוא ענה לי: 'חשבתי שזה בגלל שאני טוב במיטה'. אמרתי לו: 'אתה רואה שאתה מצחיק?'. זכינו זה בזו. אנחנו רוקדים את הטנגו הזה כבר יובל, והאהבה שלנו רק מתעצמת מיום ליום. כיום כבר מכירים את אבישקי בזכות סרטוני הטיקטוק והאינסטגרם שלנו, הוא כוכב, ממש כמו רוברט דה נירו".
בתוך יום החשבון שלי הגיע ל־4,000 עוקבים. בתוך פחות משבוע הגעתי ל־10 אלף ואז 20 אלף, ומאז הפכתי את זה לחלק מהרוטינה שלי. בזמן הפסטיגל פתחתי גם טיקטוק, וגם שם שמחתי לראות שמאות אלפי אנשים נכנסו לשמוע אותי ולצפות בי. זה מרגש אותי לשמח את הקהל בימים קשים, כמו בימים יפים. אמרתי לעצמי: 'איזה כיף שבדרך לדיור המוגן, שתי דקות לפני קתטר וארבע דקות לפני שאני נפטרת מהטחורים שלי לתמיד - אני יכולה לשמח כל כך הרבה אנשים ולשמוח מזה'. הנכדים שלי משוויצים שסבתא שלהם היא כמו ביונסה".
התרעות פיקוד העורף